עשירית האיפה חלק א קלד

ענייני נזירות, מבואר בירושלמי שהוא פלוגתא דר"מ ור' יוסי, ולפי המבואר שם דלר"י סתמא משמע לכל הדברים הותר, והרמב"ם השמיטו וצ"ע

[רפג] מבואר כאן בגמ' לענין הרבה דברים דאין נוהגין בעכו"ם אע"פ שאמרו שעכו"ם נודרין נונ"ד כישראל מ"מ אין להם נזירות, ולענין ערכין לר"מ נערך, אבל לא מעריך ולר' יהודה מעריך, אבל לא נערך, אבל נודרין היינו דמי פלוני עלי צריך שיתן כמו שהוא יפה למכור בשוק, ונודרין אמר אחד עליו דמי פלוני עלי, או הוא עצמו אמר דמי עלי מחויב ליתן, וכתב הרמב"ם דאין נופלין המעות ללשכה שאין מקבלין מהן לחזק בדק הבית דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית ד' אלא בודקין את הנכרי על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאהו ב"ד במה שיבוא להן, חוץ מבדק הבית, ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו, ולענין הלכה בענין ערכין פסקו הרמב"ם והרע"ב כר' יהודה, והראב"ד פסק כר"מ ועי' בתוספתא, וכן עכו"ם יורש את אביו דבר תורה ולמדין מקרא כי לבני לוט נתתי ירושה, ומירושה לעשו נתתי את הר שעיר למדין דמומר ג"כ יורש את אביו ד"ת, אבל העכו"ם אין מצווה על כיבוד אב ואין לו טומאה אם נגע במת דכל שיש לו טהרה במקוה והזאה הוא מטמא, אבל עכו"ם אין מקבל הזאה ואין לו טהרה במקוה, ואין להם נחלה להוריש עבדו לבנו

[רפד] שני פעמים כתיב כי יפליא בפ' נדרים, ובפ' נזיר לשני מיני הפלאות, הפלאה לאיסור שלא לבטל את הנדר כשאין בו חרטה, והפלאה להיתר כשיש בו חרטה ללמדנו דהיתר נדרים אין פורחין באויר ויש להם על מה שיסמכו

[רפה] נזיר שגילח תגלחת טהרה ביום ל"א שלו ונודע לו שהוא טמא בטומאת מת, בין שנטמא בתוך מלאות, ובין שנטמא לאחר מלאות בו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגילח, אם טומאה ידועה ה"ז סותר הכל, אבל אם נטמא לאחר הבאת קרבנותיו אפי' בטומאה ידועה אינו סותר, ואם עד שלא גילח נודע לו שנטמא בין בו ביום ובין שנטמא בתוך ימי מלאת אם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך וב"כ סותר ודבר זה הללממ"ס, וקרבנותיו היינו שנזרק עליו אחד מן הדמים דכי אזדרק, דם שפיר אזדריק, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה וכן פירש"י והרמב"ם, וכן מפורש (פסחים פ"א), ואף דיש שם לישנא בגמ' דאף אם נולד לפני זריקה ג"כ מרצה, מ"מ הרמב"ם פסק כן, ולפ"מ דקיי"ל דתגלחת אינו מעכבת מאחר שנזרק הדם עליו אין עליו תורת נזיר אפי' נודע לו קידם שגילח טהור וא"כ לרבנן נודע לו קודם זריקה סותר כמו קודם גילח כן כתב הכ"מ

[רפו] כיצד היא טומאת התהום שאינו סותר לפירש"י ולרמב"ם הוי פירושא אם נטמא בטומאת מת דירד לטבול במערה ביום הז' שלו, ובשעה שיצא מצא לשם מת שהיא צפה ע"פ המים שבפתח המערה והוא לא הכיר בו כשירד לטבול שם, אין זה טומאת התהום, ואפי' לא נודע לו עד אחר הגילוח ואפי' לא ירד שם לשם טבילה אלא להקר ה"ז טמא וסותר את הכל, אבל אם נמצא המת משוקע בקרקע המערה שבשעה שנכנס לא הי' צף, בזה יש חילוק פעמים שהוא טהור, ופעמים שהוא טמא, כשנכנס שם להקר ונודע לו לאחר גילוח שנמצא שם מת משוקע כנגד פי המערה ה"ז טהור דזה היא טומאת התהום, אבל ירד שם ליטהר מטומאת מת ואח"כ נודע לו אפי' אחר גילוח טמא וסותר הכל שחזקת טמא טמא, אבל התוס' והרע"ב פירשו ירד לטבול במערה דוקא שירד לטבול מטומאת שרץ או טומאה אחרת ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק נטמא ספק לא, דהא דקיי"ל ספק טומאה צף ע"פ המים טהור, הנ"מ בטומאת שרץ, אבל בטומאת מת טמא, ובהגהת רעק"א כתב דלפי פשטות הענין נראה דהמשנה מיירי בטומאת מת אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת, ולפי המבואר בגמ' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מיקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא כש"כ דמחוסר טבילה לא מיקרי חזקת טמא דבידו לטבול, וא"כ י"ל דזה דירד לטבול מטומאת שרץ לא מיקרי חזקת טמא דבידו לטבול, אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה התגלחת זה מיקרי חזקת טומאה, ולפ"ז נ"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות, וכן רביעית דם כיון דאצ"ל גילוח לא מיקרי חזקת טמא עכ"ל

[רפז] הא דקיי"ל ספק טומאה צפה ע"פ המים טהור, פי' הרע"ב דוקא בטומאת שרץ, אבל להתוס' ולהרמב"ם ס"ל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור, אלא לענין טומאת אוהל בזה ספק טומאה טמא (כ"פ בהגהת רעק"א זצ"ל)

[רפח] לשני דברים גמירי הללמ"ס דמותר טומאת התהום ולא יותר (דף ס"ג) והיינו בנזיר ועושה פסח

[רפט] וכן בנזיר ועושה פסח בשני קרבנות אלו הציץ מרצה על טומאת הדם והיינו טומאתו בין בשוגג ובין במזיד הורצה, אבל זריקתו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, ולפירש"י ביבמות דהאי לא הורצה מדרבנן שקנסוהו עבור שהזיד והיינו דוקא לענין בשר שלא הותר באכילה, אבל בעלים נתכפרו וא"צ להביא קרבן אחר (פסחים פ"א), אבל אם זרק בשוגג הקרבן כשר ושרייו נאכלין, ויש חולקין וס"ל דדם קדשים אין מקבל טומאה כלל (תורת הקדשים מנחות פ"ג)

[רצ] בנזיר ועושה פסח דקיי"ל דהותרה טומאת התהום, לאו דוקא טומאת הבעלים אלא אפי' כהן המרצה בשני קרבנות אלו הותרו לו טומאת התהום

[רצא] אף דשניהם דין אחד מ"מ לענין זה מחולק עושה פסח מנזיר, דבנזיר דוקא בדיעבד מרצה אפי' קודם זריקה אם נטמא בטומאת התהום ובפסח זורק לכתחלה [לחד משנה], ובכ"מ פי' הטעם שהיא חובה ועוברת וגם בשאר קרבנות שאם נודע לי קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לא לכתחלה

[רצב] ורש"י (פסחים כ ע"ב) מביא דין טומאת התהום בשני דברים אלו נזיר ועושה פסח מתוספתא דזבחים וכפי הגהת הגר"א