עשירית האיפה חלק א קלג

למתים לאחר מ"ד ימים, דמאחר שהוא מוחלט ודאי יום תחלת נזירותו יגלח וביום ז' יגלח וביום הח' יביא קרבנותיו של מצורע ובו ביום יהי' מותר לאכול בקדשים, והאי לאחר ח' לאו דוקא אלא ח' עצמו ובשביל שהוא טמא יספור עד יום ח' של חילוטו וביום הז' יגלח, וביום הח' יביא קרבנות טומאה ויתחיל למנות נזירות טהרה ל' יום עד יום הח' וביום ל"א יגלח ויביא קרבנות טהרה והיינו דקאמר שותה יין ומטמא למתים לאחר מ"ד ימים היינו יום מ"ה עכ"ל התוס'

[ער] נזיר טהור ומצורע שניהם צריכין מד"ת תגלחת, ומ"מ אין יכולים בתגלחת אחת לפטור שני מיני תגלחת אלו ולמה ? מפני שהן מחולקין נזיר טהור מעביר שערו מכל וכל דאינו צריך עוד לשער שיגדלנו לשום מצוה א"כ תגלחתו להעביר שער, אבל תגלחת ראשונה של מצורע לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום הבאת קרבנותיו והואיל ושניהם מחולקים אין אחד פוטר את השני

[רעא] נזיר טהור וגילוח שניה של מצורע שגם הוא להעביר שער דהלא אינו צריך לגדל עוד שער. מ"מ אין תגלחת אחת פוטרת את השניה דתגלחת דמצורע לפני זריקת דמים דמגלח בז' ומביא קרבנותיו בת', אבל תגלחת נזיר טהור לאחר זריקת דמים

[רעב] נזיר טמא ומצורע אין תגלחת אחת עולה לשניהם, והלא שניהם ג"כ לגדל שעריהן ולמה אינו עולה ? נזיר טמא לאחר ביאת מים כלומר ביום הח' לאחר שטבל והעריב שמשו, אבל מצורע ביום הז' מגלח את כל שערו ורחץ כל בשרו במים וטהר בלי הערב שמש (ס')

[רעג] נזיר טמא ומצורע בתגלחת שניה ששניהם מגלחין לגדל שער מ"מ אין עולה תגלחת אחת לשנים ג"כ מפני הטעמים הנזכרין, נזיר טהור והוא מצורע זה לגדל וזה להעביר, ואם נזיר טמא והוא מצורע זה לפני ביאת מים, וזה לאחר ביאת מים, כללא הוא דאין תגלחת אחת יוצא משום חיוב שתי תגלחת וכל הד' תגלחת מצות בפ"ע הן וכולן צריכין תער, (דף ס"א)

[עדר] כתב הרמב"ם כל תגלחת ספק שערו אסור בהנאה, ושער נזיר שנצטרע מותר בהנאה, והנה דין זה ה"פ, מצורע שנזר תוך ימי צרעתו פליגי בירושלמי ר"י ור"ל וקיי"ל כר' יוחנן דאסור שערו בהנאה, אבל נזיר שנצטרע. שערו מותר בהנאה, ובש"ק מפרש שהוא טעות דצ"ל אסור אפי' אם נאמר בעלמא שער מצורע מותר בהנאה, ושער נזיר אסור בהנאה, אבל בכל ד' תגלחת דאמרינן הלא כולן ספיקות משום נזיר טהור וא"כ ספיקא דאורייתא בכולן וצ"ע בזה, כלומר כולו צריכת להיות אסורין בהנאה משום ספק ובאור שמח מקיים הגירסא מותר בהנאה דהרמב"ם לשיטתו דנזיר מצורע בטלה קדושתו לכן מותר בהנאה אע"פ שהוא ספק, ומיהא כתב עוד שם כמו שנתבאר בפנים דוקא שהוא מצורע מתחלת נזירותו הי' מותר לו אלו הי' ודאי, אבל נזיר שכבר נתקדש ונאסר לא הותר כשנצטרע עיי"ש

[ערה] איזה הוא מצורע מוחלט מספק, שנים שבאו אצל הכהן והחליט אחד מהן ולא הספיק להחליט השני עד שנחלפו לו זה מוחלט מספק ירושלמי), אבל התוס' כתבו דהספק הוא לכהן אם הוא צרעת דהיינו נגע ממש או בוהק וטהר, ותמה בש"ק כיון דהכהן מסופק אינו יכול לעולם להחליטו, וכל זמן שלא אמר הכהן דהטהרה בידו תלוי' נשאר לעולם טהור, אבל כשנחלפו ודאי אחד טמא וזהו הספק והניח דברי תוס' בצ"ע, ול"נ לתרץ כמו"ש (פ"ה דנגעים) דמשנזקק לטומאה ספיקו טמא, ומשכחת לה באדם אחד שכבר נזקק לטומאה ושכח הכהן אם פשה ואם לאו ספיקו טמא אע"פ שלא אמר, ועוד משכחת לה כמו"ש (שם ריש הפרק) דישנו שני ספיקות שהן טמא אע"פ שלא אמר עיי"ש

סליק פרק ח'

פרק

תשיעי

[רעו] נשים ועבדים יש להם דין נזירות. אבל עכו"ם אין להם נזירות, ובמאי מחולקין נשים ועבדים לענין נזירות ד דנזירות עבדו אין יכיל להפיר ולאשתו יכול להפיר, ואם הפר לה הפרה לעולם הוא ואפי' כשנתגרשה או נתאלמנה א"צ לנהוג נזירות, אבל לעבד חל תיכף הנזירות כשנשתחרר, ועוד כשמיחה בו הרב ואח"כ נתרצה שוב העבד מחויב משא"כ באשה כיון שהפר לה בעלה פעם אחת שוב אין הנדר חל כלל, ובאשה שייך לשון הפרה משא"כ בעבד אין שייך כלל הלשון הזה, והרמב"ם מוסיף עוד דאם אמר לעבד בלשון הפרה יצא לחירות ופי' בכ"מ כמו עבד שהניח לו רבו תפילין יצא לחירות משום דבזה הודה שהוא בן חורין, ולשון מופר לך הורה שביטל ממנו זכותו, (זבח תודה) אבל הראב"ד חולק ע"ז ויתבאר עוד, (דף ס"א)

[עזר] כופה את עבדו לשתות יין, ולהטמא למתים בע"כ, אבל אין כופה את אשתו בע"כ, ובאשה דוקא לשון הפרה, ובעבר דוקא כפייה (שם)

[רעח] שבועות ונדרים לענין עבד מחולקין שבועות היא דאוסר נפשי' אחפצא ואין לו לעבד רשות לעצמו ובודאי אין חלין כלל, אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום רעה מזה חלין עליו, ולפ"ז נדרים שאין בהם עינוי נפש ואין בהם ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימם, ואין רבו יכול לכופו עליהם לבטלם

[רעט] ובברח העבד או שהלך מרבו, להרמב"ם אסור לשתות יין כדי שיצטער ויחזיר לרבו, ולהראב"ד ישתה ופליגי בנוסחא דמתני'

[רפ] נזר העבד והשלים נזירותו וגלח ולא ידע רבו ואח"כ יצא לחירות ה"ז יצא ידי נדרו. אבל אם נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו, לפי' הרמב"ם משמע שצריך למנות נזירות חדשה, ולפי' הראב"ד יצא ידי נדרו, ואע"פ פ שכפאו רבו צריך להביא קרבנותיו

[רפא] נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא להרמב"ם, ולהראב"ד אם רבו כפוהו שיטמא אינו סותר ולא שייך לא קרבן ולא סתירה

[רפב] אם מחה רבו לדבר אחד כגון לטומאה ולא ליין, אם הוא יכול לעבור על שאר