עשירית האיפה חלק א קל

גושה גזרו לשרוף תרומה וקדשים, ועל אוירה לתלות דהיינו לא אוכלין ולא שורפין, ועוד יש נ"מ דאגושה צריך הזאה, ועל אוירה צריך הערב שמש וטבילה ולא הזאה, (זב"ת)

[רלז] אוהל זרוק לא שמי' אוהל, והמהלך בארץ עממים באוהל זרוק טמא כמו שמהלך על הארץ וכמו שנוגע בגושה, אבל ביד טהור משום נוגע בארץ וטמא משום אוירה, (שם)

[רלח] מפני שני טעמים גזרו טומאה על ארץ עממים, דהמאהיל על גושה הרי הוא כמו שמאהיל על המת מפני מתי מבול או מפני רוב ישראל שנהרגו בחו"ל

[רלט] שני מיני גושה הן לענין שיטמא באוהל, גוש הבא מארץ עממים לא"י אינו מטמא באוהל אבל בחו"ל מטמא באוהל, מ"מ מחולק טומאת אוהל מת מטומאת גוש העמים דבארץ עממים אינו מטמא עד שיכנוס שם ראשו ורובו ובאוהל המת אפי' במכניס ידו, (תוס' נ"ד ע"ב)

[רמ] לענין חרב הרי הוא כחלל פליגי רבוותא אי דוקא בכלי מתכות או גם בשאר כלים חוץ מן העץ, הרמב"ם והראב"ד, ור"ת

[רמא] לענין כלים מפורש בתוס' וז"ל כללא דמילתא כלים במת, וכלים באדם, ואדם בכלים הרי הן כמו אדם במת, ואדם בכלים, וכלים בכלים, וכלים בכלים ירדו מעלה אחת, דאילו כלי מתכות במת הרי הן כמוהו דחרב הרי היא כחלל וגם כלים באדם, אבל כלים בכלים לא אשכחן שיעשו כיוצא בהם, וכלים בכלים השלישי אינו אלא טומאת ערב בין אדם בין כלים, אבל כלים באדם הכלים כמו אדם, מה האדם טמא ז' אף כלים הנגעים באדם טמאים ז', וכלים במת הרי הן כמת, מה המת אבי אבות הטומאה לטמא אדם וכלים טומאת ז' אף כלי מטמא אדם וכלי טומאת ז' ותו לא מידי עכ"ל

[רמב] בדין נזיר מחולקים, דהרמב"ם ס"ל דאם נגע הנזיר באוהל המת, או בכלים הנוגעים במת. אף דשאר אדם מזה בג' ובז' הנזיר אינו מזה, וכן כתב עוד יראה לי שזה אינו מזה בג' ובז' אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו שנטמא בכלי ממנין ימי נזירות, והראב"ד חולק וס"ל דמ"ש שהאדם מטמא בכלים שנגעו במת לא אמרו אלא בחוברין חיבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחוברין טומאת ערב ואין חילוק לענין זה בין נזיר לשאר אדם

[רמג] כיון דקיי"ל אוהל זרוק לא שמי' אוהל, הקשה במשל"מ לפי שנתבאר לעיל אצל טומאה וביאה באין כאחד אינו אלא כשבא חבירו ופרע לו המעזיבה ולמה צריך לפרוע לו המעזיבה כיון דאינו אוהל חייב מיד, ותירץ דעד כאן לא אמרינן דאוהל זרוק לא חשיב הפסק אלא דוקא במאהיל על הטומאה, אבל בנכנס לאוהל המת ואינו מאהיל עליו אלא דגזה"כ הוא דהאויר חשוב כמלא טומאה בהפסק כל דהוא סגי, ועוד י"ל דהא דאמרינן דאוהל זרוק לא שמי' אוהל היינו דוקא כשהם באויר אבל במונחים חשוב הפסק, וההוא דנזירות מיירי במונחים בקרקע וגררו השידה והכניסו לבית המת, ומאי דקיי"ל כרבי דאוהל זרוק לא הוי אוהל אפי' במונחת לא חשיב אוהל היינו במונחת ע"ג בהמה או אדם הנושאין טהור דאוהל זרוק כה"ג דרגלי הנושאים נוגעים בארץ שמי' אוהל לחוץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקה אפי' ר' יוסי מודה דלא חשיב אוהל כיון שהשידה היא מהלכת באויר, אבל כשהולכת ע"ג קרקע אף רבי מודה דחשיב אוהל עכ"ל (פי"א ה"א מטו"מ)

[רמד] קיי"ל דימי חלוטו של מצורע בין בנזירות מרובה ובין במועטת ימי גמרו וימי סיפורו אין עולין במנין הנזירות, אבל ימי הסגירו עולין לו, (נ"ו ע"ב)

[רמה] קיי"ל כל טומאת מת שהנזיר מגלח עלי' חייבין על ביאת מקדש, ושאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש (שם)

[רמו] קיי"ל שצריך לאמר הלכה בשם אומרי, וכל שמעתתא דמתאמרי בבי תלתא קדמאה ובתראה אמרינן, מיצעאי לא אמרינן, (שם)

[רמז] קיי"ל אין דנין ק"ו מהלכה, דעצם כשעורה ורביעית דם ק"ו לכן לא אמרינן ק"ו מה עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באוהל הנזיר מגלח על מגעו ומשאו, רביעית דם שהיא מטמא אדם באוהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו אלא שאין דנין ק"ו מהלכה (שם)

סליק פ"ז

פרק שמיני [רמח] כיצד יכול להיות שני נזירים בספק טומאה ? להרמב"ם דוקא כגון שהיו עומדין ברשות היחיד שספק טומאה שם והי' אחד מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא. אבל אם הי' עד זה עמהן בחצר שניהם טהורים דכיון שהם שלשה הרי הן רבים ורבים ברה"ר ספיקן טהור כטומאה ברה"ר, והראב"ד מצריך שיהי' הג' במעמד אחד אבל אם בחצר אחת והוא רחוק מהם לא, ופי' בלח"מ דלא מיקרי רה"ר דהלא באפשר שיפיל הספק על שלשתן דלא ידעינן איזה מהן נגע, אבל אין באחד מהם שום ספק ולא נפל הספק אלא על שנים זה ודאי רה"י וספיקו טמא, וביאר במרה"פ דאם אמרינן דלמדין מסוטה צריך שיהא דוקא כסוטה שלא יהא במעמד אחד, אבל הרמב"ם למד מצבור שעושין הפסח בטומאה א"כ י"ל שהן רבים ואירע ספק טומאה ביניהן ספיקו טהור, ואף דבסוטה ספק טומאה ודאי טמא ולמה אמרינן כאן דאינו אלא ספק טומאה, תירצו בתוס' דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות, דאפשר שנטמא אבל הכא א"א לטמאות שניהם דודאי אחד מהן טהור וספק טומאה ברה"ר לאו מסוטה גמרינן אלא כל חד וחד מוקמינן אחזקתו אע"ג דאפי' ברה"ר בשני נזירים הלא אחד מהן טמא כיון דלא ידעינן לי' עכ"ל, כלומר אחזקת טהרה מוקמינן

[רמט] נזיר שנטמא בספק רה"י דאם הי' ודאי רה"י אע"פ שהטומאה בספק הנזיר מגלח עליו, אבל אם הוא ספק רה"י פליגי בירושלמי ר' יוחנן ס"ל דאין הנזיר מגלח ולפ"ז אין לדחות איסור גילוח דנזיר טהור, אבל ר' הושעיא רבא ס"ל