עשירית האיפה חלק א קכט

ממקום טמא, אבל אם בא מעצמות מפוזרים שכבר לא הי' בהם כדי טומאה גם הרובע אין בה טומאה עכ"ל, אבל בשלמים מרוב בניינו ומרוב מניינו מטמא בפחות מרובע כגון קכ"ה עצמות או ב' שוקיים מרוב אחד

[רכה] רביעית דם אין הנזיר מגלח עליה, דעת הראב"ד (פ"ג מטו"מ) דדוקא במגע ומשא, אבל באוהל רביעית דם הנזיר מגלח, ומהר"י קורקוס תמה ע"ז דבפירוש איתא במשנה לעיל דדוקא על חצי לוג ולא הוציא שם פחות מחצי לוג על אהלו: [רכו] מבואר בגמ' חצי קב עצמות וחצי לוג דם, כלומר אף לנזיר, רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים דמאהיל עליהם טמא, אבל לא לנזיר ועושה פסח והכי גמירי לה, (דף נ"ג)

[רכז] אבן הסכוכית אע"פ שהנזיר נטמא עלי', מ"מ אין מגלח עליו, ושני פירושים ברש"י אבן מסמא שאם הנזיר יושב עלי' אע"פ שמטמאתו אינו מגלח עלי', ופירוש שני אבן המסככת על הקבר דקיי"ל כל המטלטלין מביאין את הטומאה כעובי המרדע, ותוס' פירשו אבן המסיך על הארץ, ויש שני אבנים או ג' יוצאין מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ועבר ואינו יודע אם האהיל על הטומאה קצת

[רכח] על אבר שאין בו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה ואינו חשוב לטמא באוהל ואין הנזיר מגלח עליו, מ"מ חשוב לטמא במגע ובמשא: [רכט] כתיב בתורה וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת, ודרשינן על פני השדה זה המאהיל על פני המת, בחלל זה אבר מן החי ויש בו להעלות ארוכה, חרב ה"ז כחלל והיינו בכלי מתכות הנוגעים במת נעשים אבי אבות הטומאה, או במת זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בשר כדי להעלות ארוכה, או בעצם אדם זה רובע עצמות, או בקבר זה קבר סתום דטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ויש בו פותח טפח בינו למת ואינו טומאה רצוצה שהקבר עצמו מטמא באוהל אפי' שלא כנגד המת, אבל זה מיירי שיש בו פותח טפח שמטמאה מכל צדדין אפי' ריקן שבו, אבל אין בו פותח טפח אינו מטמא מכל צדדין אלא טומאה בוקעת ועולה כנגדו (תוס' ורש"י), ועד כאן מיירי מהדברים שמטמאין באוהל, ושאינן מטמאין דרשינן מקרא אחרינא הנוגע בעצם או בחלל, בעצם, זה עצם כשעורה, או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו להעלות ארוכה, או במת זה הנחלל מן המת ואין עליו בשר כראוי, או בקבר זה קבר שלפני הדיבור כלומר שהנכרים אע"פ שאינם מטמאים באוהל אבל מטמאים במגע

[רל] ומה דתנן דאבר שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ולא באוהל, דעת הראב"ד בדאית בה עצם כשעורה ואשמעינן אבר להשמיענו באפי' באופן זה אינו מטמא באוהל. אבל דעת הרמב"ם דמיירי באין בו עצם כשעורה, דאל"ה לא הי' אומר דאין הנזיר מגלח עליו, ואפ"ה קאמר דאית בה טומאה מדרבנן, ולדעת הראב"ד אין בו טומאה כלל וכן משמע דעת התוס' (לקוטי הלכות)

[רלא] אבל הסככיות היינו אילן שיש לו ענפים מובדלים זה מזה ויש כזית מן המת תחת אחד מהן, ועבר הנזיר ואין ידוע אם עבר תחת הענף המאהיל על המת, והפרעות אבנים או עצים בולטים מן הכותל וטומאה תחת אחד מהן. ובית הפרס היינו שדה שנחרש בה קבר שהמחרישה מוליך עצמות עד מאה אמה וארץ עממים שגזרו חכמים עליהן טומאה, והגולל כיסוי הארון, והדופק היינו הארון עצמו, ורביעית דם אפי' על מגעו ועל משאו, ואהל ורובע עצמות כלומר דוקא אם האהיל על רובע הקב של עצמות המת אינו מגלח עד על חצי קב, אבל על מגע ומשא של רובע עצמות מגלח ואפי' הם נימוקים ולא נשאר בהם עצם כשעירה, וכלים הנוגעים במת, וימי ספרו, וימי גמרו של מצורע פירוש בין חילוטו בין ימים שסופר בהם ז', על כל אלו אין הנזיר מגלח ומזה בג' ובז' ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד וקרבן אין לו, כלומר אין עולין למנין הנזירות ואין סותרין אלא אם נטמא בטומאת מת מזה ג' וז' וטהר, ובמצורע אחר שישלים ימי גמרו וימי ספירתו משלים הנזירות

[רלב] ארץ עממים, דוקא למת טמא בנושא. ולא באוירא

[רלג] ובאוהל ובכלים להרמב"ם א"צ הזייה ויהיב טעמא כדי שיהא עולין לו

[רלד] ובכלי מתכות ר"ת סובר דצריך הזייה, ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו כך פי' התוי"ט משמם, ובתוס' רעק"א כתב דמבואר בתוס' דלא נחלקו לענין הזאה אלא לענין אם הנזיר מגלח דלר"ת נזיר מגלח וע"כ לא מיירי בכלי מתכות דמזה בג' וז', ולדעת ר"ח אין הנזיר מגלח ומצינו לאוקמי מתניתין בכלי מתכות וקאי עלי' ומזה וכו' דגם לר"ח כהן צריך הזאה עכ"ל, וכן דעת הרמב"ן דחרב מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו מטמא באוהל, וכן אין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' ואם הי' החרב שנטמא במת מטמא באוהל הי' מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב הטומאה, וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע ובמשא טומאת ז', אבל לא לטמא באוהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר על מגעו כלל והוא הנראה מדברי רז"ל, עכ"ל תוי"ט בשם רמב"ן

[רלה] עוד יש שני מיני טומאת מ"מ עולין הן לימי נזירות, והן ימי הזב והזבה כל ימי טומאתם וימי ספירתם וימי הסגירו של מצורע וכש"כ שאינן סותרין את הקודמין

[רלו] שני גזירות ארץ עממין לענין טומאה, גזרו על גושה לשרוף תרומה, ועל אוירה לתלות, והתוס' מחלקים בין שני מיני אויר יש אויר שגזרו עליו הזאה ג' וז' דהיינו במאהיל על הגוש, ובזה צריך הזאה ג' וז', והכא מיבעיא לי' ביש הפסק לגוש כגון הנכנס בקרון לארץ עממים אז אינו צריך הזאה ג' וז', אבל להרמב"ם אפי' במאהיל על הגוש ס"ל דאין צריך הזאה ג' וז' אלא בנוגע ממש או בנושאה או במהלך עלי', אלא דזה מחולק בין אויר לגושה דעל