עשירית האיפה חלק א קכח

ובשער העומד ליגזז, ולתוס' שני פירושים בזה י"מ לענין טומאה, וי"מ לענין גלגלין, ונראה דהרמב"ם מפרש לה לענין לטמאות ולא לענין גלגלין כפי' הא' של התוס' לכן השמיטה ומתורץ קו' הכ"מ בהלכות נזירות

[ריב] אדם שנרקב מקצת מחיים וכשמת נרקב כולו, בעיא כיון דלבסוף מת מצרפינן גם המקצת שמחיים והו"ל כאלו נרקב כולו לאחר מיתה כן פירש"י והרמב"ם ומפרש בליקו"ה וגם דצ"ל שהעפר הרקבון קיים והכניסו עמו בקבר ואיבעיא אי מצטרפין ויש לו רקב או אין מצרפין ואין לו רקב, והתוס' והרא"ש פירשו דאולי הלכה של תרוד רקב ג"כ מאבר אחד, ובעיא הוא אם יש על אותו אבר דין רקב כיון דלבסוף מת, או דילמא כיון דהרקבון הי' מחיים אף שאח"כ מת אין לו דין רקב

[ריג] על השדרה ועל הגלגולת כן אי' במשנה, ובגמ' אבעיא אי דוקא שניהם ביחד אז הנזיר מגלח, או אפי' על אחת מהן ולא נפשטא, והרמב"ם פסק דמגלח על אחת משניהם, ותמוה דהלא לא אפשיטא הבעיא, ותירץ הכ"מ (פ"ד מטו"מ) בשם הר"י קורקס וז"ל כיון דשמאי אמר בפי' שדרה או גלגולת, ודחינן דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מה דאשכחן בהדיא עכ"ל, וכן יש שם עוד בעיא לענין רובע עצמות מן שדרה וגלגולת מי בעינן חצי קב עצמות היכא דאיכא משאר אבריו, אבל שדרה וגלגולת דחמירא אפי' רובע עצמות ולא נפשטא, ופסק הרמב"ם דלענין אוהל ספק, ופי' בכ"מ דמשמע לי' להרמב"ם דלא מיבעיא אלא לענין אם האהיל עליהם, אבל אם נגע בהם או נשאם פשיטא להו דמגלח דכ"ש מעצם כשעורה שהוא מגלח על מגעו ועל משאו עכ"ל

[ריד] על שני מיני אברים מגלח הנזיר על אבר מן המת, ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, פי שזהו בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם הי' מחובר לאדם שיוכל להעלות ארוכה ואע"פ שאין בו כזית בשר (תוס')

[רטו] חצי קב עצמות, וחצי לוג דם, עצמות, ופי' בתוס' דמיירי שבאו מרוב מניינו, או מרוב בניינו כגון שיש רוב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם, ורוב בנין מפרש שני שוקיים וירך אחד או איפכא, ואע"פ שמטמא באוהל ברובע הקב, דהלכה היא בנזיר שדוקא בחצי קב, וכן חצי לוג דם אע"פ שמטמא באוהל ברביעית, מ"מ הלכה בנזיר שאין מגלח אלא על חצי לוג זה שיטת התוס', אבל הרמב"ם ס"ל דבשיעור חצי קב לא בעינן רוב, מרוב מנין או רוב בנין ועל עצמות שהן רוב בנין או רוב מנין מטמא אע"פ שאין בהן רובע הקב, וכן פליגי לענין טומאת אוהל לענין רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן, דעת הרמב"ם והרע"ב דמטמאין באוהל אע"פ שאין בהם מרוב מנין או בנין, ודעת התוס' דדוקא מרוב בא"מ מטמאין באוהל

[רטז] כל אלו שנמנו כאן מטמאין בין במגע ובין במשא או באוהל בין שהוא האהיל עליהן, או הם האהילו עליו או הי' עמהן באוהל אחד ה"ז מגלח וסותר ומביא קרבן, חוץ א הרקב שא"א שיגע לא משכחת ליה אלא במשא, ובאוהל, ועצם כשעורה מן המת ג"כ סותר במגע ובמשא, אבל לא באוהל, ע"כ מהדברים שהנזיר מגלח עליהן כן מבואר ברמב"ם

[ריז] לפי"מ דקיי"ל דבשר נבילה מטמאה עד שיפסל מאכילת כלב, ע"ז בעיא בגמ' כזית מן הנבילה שנימוח מי מטמא במגע, או במשא ולא אפשיטא

[ריח] כל הניצוק טהור דאינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה חוץ משני דברים והן דבש הזיפים והצפיחית לפי שהן עב ביותר לכן הם חיבור

[ריט] איבעיא בגמ' אם יש ניצוק לאוכלין כגון המחה שומן ועירוהו לתוך אוכלין טמאים אי טעמא דדבש הזיפים מפני שהן סולדין לאחוריהם, או משום שהם עבים ושאר אוכלין נמי סמוכין, ופסק הרמב"ם דאין הניצוק שלהן חיבור, ואף דלא אפשיטא, אבל לר"ז ולמר ברי' דרבינא פשיטא להו לכן כתב אפי' הי' עב הרבה כגון הגריסין והחלב המותר וכיוצא בהן לפי שאין להם עור אין להם חיבור

[רכ] חלב המת שהוא שלם והתיכו טהור, פי' כזית שלם והתיכו טמא כדמעיקרא דמע קרא הי' בו כזית שלם וישנו עוד כולו ביחד, אבל אם הי' מתחלה פירורין של חלב המת שלא הי' מעיקרא זית שלם אע"ג דהתיכו באור ונעשה הכל חתיכה אחת טהור מפני שחיבור אדם אינו חיבור, ופי' בתוס' שדוקא בטומאת מת הי' הקבלה שחיבורי אדם אינו חיבור, אבל לצרף האוכלין לקבל טומאה בכביצה חיבור אדם הוי חיבור, (נ"ב ע"ב)

[רכא] נמלה שחסרה דקיי"ל נמלה חייב עלי' בכל שהוא אע"פ שאין בה כזית ואם נקצצו רגליה שעדיין יכולה לחיות מבעיא בגמ' אי חיה גמירי ושם ברי' עלי', או דילמא שיעורא גמירי והא חסרה ש ופשיט שחייב עליה

[רכב] שני פסוקים בתורה לענין טומאת שרץ הנוגע בהם משמע בכולו, וכתיב מהם משמע אפי' במקצת, ולמדנו מזה דצריך שיגע בו בהשרץ בכעדשה שכן שיערו חכמים בחומט דתחלת ברייתו כעדשה, (נ"ג ע"א)

[רכג] קיי"ל אם יש חסרון בשדרה ובגלגולת שלא יטמא הוא כדין טריפה, בשדרה אפי' חוליא אחת ובגלגולת שיעור סלע, וכתבו התוס' דה"ה שדרה שגיררה רוב עילעין שבה טהורה יש ג"כ להשוות לטריפה דאם נשתברה רוב צלעותיה כדאמרן (חולין דף נ"ב), נשתברו ברוב שני צדדין טריפה, ונעקרו אפי' ברוב אחד. ובקבר אפי' משוברת או מפורקת טמאה מפני שהקבר מצרפה

[רכד] עצם כשעורה שנחלק לשנים ג"כ מטמא כרובע עצמות שמטמא אליבא דב"ה כיון שיש רמ"ח אברים באדם ורוב הוא קכ"ה ואם קוצה מעט מעט מכל אחד ואחד עד שהעמידו על רובע מטמא באוהל, ואם הם שלמות מטמאות בפחות מרובע כן פי' בתפא"י (אהלות פ"ב), וכתב שם דהנראה מהרמב"ם שיהי' מזה או מזה לכל הפחות שני עצמות שמחזיקין רובע, ובמלאכת שלמה פי' בענין אחר שזה הרובע בא מרוב בנין שהוא בא