עשירית האיפה חלק א קכז

וכאן אכילת הפסח בודאי קיל דעיקר קרבן כבר קרב ופטורים לעשות פסח שני, מ"מ נראה לי ברור דהעושה פסח יטמא ולא הכהן שיש לו בן למול וילך וימול בנו ויאכל הפסח כמו שכתבתי למעלה דהכהן דעובד עבודה חמור ותדע עוד דעיקר טעם שצוה התורה טומאת כהנים הוא בשביל שעוסקים בעבודה כמו שמבואר במדרש תנחומא (פ' אמור) מ"מ משום הטעם אין שום מצוה בטילה ומ"מ ראי' גדולה הוא כן נראה לי

[קצח] (יד) שני נזירים פגעו במת מצוה אחד נזיר ל' יום והשני ק' יום יטמא הנזיר של ל' יום

[קצט] (טו) שני נזירים אחד לזמן קצוב והשני נזיר עולם יטמא זה שהוא לזמן קצוב שנזירות עולם קדושתו חמורה

[ר] (טז) יש עוד שני מיני נזירים שפגעו במ"מ אחד נזיר עולם, והשני נזיר נזירות הרבה ג"כ כל ימי חייו ובשניהם ישנו מעלה אחד על חברו דנזיר של נזירות הרבה מגלח אחת לל' יום ונזיר עולם מגלח אחת ליב"ח, ונזיר נזירות הרבה י"ל מעלה שמביא קרבנות בכל ל' יום ונזיר עולם אינו מביא פליגי בירושלמי למי דין הקדימה, והרמב"ם השמיטו והמשל"מ תמה והניח בצ"ע, והנה לעיל כתבתי בשם הטו"א דכל המעלות אינו אלא מדרבנן, אבל מצאתי בירושלמי וז"ל החליף מאי כלומר אם טימא שלא כסדר בשם ר"ל דעובר משום לא תטמא אדמתך אם החליף הטומאה משדה שאינו ראוי ה"נ עובר משום לא תטמא וצ"ע, וראיתי באור שמח שתירץ השמטת הרמב"ם הנ"ל דנזיר עולם דאין לו תשלומין להזמן לא עבר על בל תאחר דהא בלא"ה אין מאחר נזירות דהוא נזיר כל ימיו ואינו מגלח ואינו מביא, ולפ"ז אם אינו עובר על ב"ת פשיטא דנזיר עולם מטמא לכן השמיטו רבינו עכ"ל

[רא] (יז) במנ"ח מביא עוד שני מיני נזירים נזיר טמא, ונזיר טהור שפגעו במ"מ, פשוט שזה שכבר טמא מטמא דנהי אם פירש כבר מטומאה ראשונה הלא נזיר טמא ג"כ עובר על הטומאה לדעת הרמב"ם אפי' באותו יום. מ"מ נזיר טהור עובר על ב"ת דנזירות טהרה, ועוד דנזיר טמא אינו מביא קרבן חדש דהלא מביא על טומאת הרבה קרבן אחד וטהור צריך לקרבנות חדשות

[רב] (יח) נזיר טמא בעורות שאין מגלח עליו, ונזיר טמא בנזירות שמגלח עליו שפגעו שניהם במ"מ, פשוט דנזיר שמגלח חמור ומוטב שיטמא הנזיר הזה דכבר הוא טמא וצריך להביא קרבן טומאה, אבל נזיר שאין מגלח למה נוסיף טומאה שמחייב עליה קרבן, וכש"כ לדעת הרמב"ם דטומאה שאינו מגלח אינו דאורייתא

[רג] בין כ"ג ובין נזיר שניהם אסורין לטמאות לאביו ולאמו, אבל מטמאים בשני מיני טומאות אחרים היינו לנגעים ולזיבתם של אביהם ואמם

[רד] כהן הדיוט אסור לטמאות לרחוקים ואם נעשה כ"ג דעת התוס' שעובר בשני לאוין דיש לאו מיוחד לכ"ג ולכ"ה, (דף מ"ט): [רה] כ"ג ונזיר שהי' עליו שתי קדושות והולך לעשות שתי מצות שיש בהן כרת כגון לשחוט את פסחו ולמול את בנו, מ"מ טומאת מ"מ דוחה הכל

[רו] שני מיני טומאות יש, יש שהנזיר מגלח עליהם ומזה בג' ובז' וסותר הקודמין ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ומביא את קרבנותיו, וישנו שאינו סותר ואין מביא קרבנות אע"פ שהוא טומאת ז', והלממ"ס הוא בנזיר, ומקודם יתפרש הטומאת שסותרין הנזירות, ושלא יתבלל הקורא בכל אלו ההלכות החמורות אבאר אותן בפרטות כל אחד ואחד בסימן בפני עצמו

[רז] כללא דטומאת ושיעוריהן שיתפרשו כאן צריך להיות פורשות ממת אחד אבל לא משני מתים כגון כזית משני מתים וכדומה

[רח] שני מיני מתים, ישנו, מת שמטמא אע"פ שאין בו כזית כגון נפל שלא נתקשרו עוד אבריו בגידיו והוא כמו מת שלם, ויש כזית בשר מן המת

[רט] בשני אופנים משכחת לה, כזית, נצל, פירוש היינו בשר המת שקרש, או מוהל שהרתיח אם ידעינן בודאי על כזתים הללו שנפרש מן המת מטמא בודאי, ואם לא ידעינן חזינן אם קרש או הרתיח ידעינן דמבשר המת הוא ומטמא ודאי, ואם לאו שלא קרש ולא הרתיח דלמא מכיחו וניעו ומספק אינו מגלח

[רי] מלא תרוד רקב הבא מן המת אחד הלממ"ס שיעורו והלכותיו ושיעור מלא חפנים ודוקא שנקבר בארון של שיש, או ע"ג רצפה של אבנים, אבל לא בארון של מתכות מפני שחלודת המתכות ג"כ תתערב ברקב גויתו. וכן אם נקבר בכסותו, בארון של עץ או ע"ג רצפה של לבנים זה מת שאין לו רקב, ואין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות, וכן שני מתים שנקברין ביחד מת אחד נעשה גלגלין זה לזה פירוש כמו שנתערב עמו דבר אחר, אבל משכחת לה ב שני מתים ג"כ רקב כגון שקברו זה בפני עצמו וזה בפ"ע והרקיבו ועמדו על מלא תרוד רקב, אם גזז שערו או צפרנו וקבר עמו ג"כ אין לו רקב, ויש עוד הרבה ספיקות דלא אפשיטא כגון רקב הבא מן העקב מפני שיש בו עובי בשר שאין בו חיות, ועובר במעי אשה, ושכבת זרע במעי אשה וכן פירשא במעי המת ועורו וכיחו וניעו כ"ז לא אפשיטא, ומת שטחנו ג"כ אין לו רקב, ומת שחסר אין לו רקב ולא תפוסה ולא שכונת קברות, ואם טחנו וחזר והרקיב בעיא דלא אפשיטא, וכן לא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג שחסר דמו, ויש עוד בעיא בגמ' בשערו העומד לגזוז וצפרנו לגזוז דלמא כגזוז דמי והשמיטו הרמב"ם ותמה בכ"מ, ובאשה עוברה פסק הרמב"ם שאינה מטמא ובשאר ספיקות פסק ספק טומאה, (דף נ"א)

[ריא] בגמ' שם כל שבמת טמא חוץ מן השנים והשער והצפורן ובשעת חבורן כולן טמאין דהנוגע או מאכיל על המת דהוי יד לטומאה ובשעת פרישתן טהירין אפי' מדרבנן, ובעור פליגי אי טמאין מדרבנן או מן התורה, ובעיא בגמרא בצפורן