עשירית האיפה חלק א קכו

חמור ועדיף מכ"ג ונדר, ואף דכהן ישנו עליו עשה ול"ת מ"מ עשה דכרת דוחה לל"ת ועשה ה"נ עדיף עושה פסח ומפלפל שם טובא ולא מסיק בזה דבר ברור, ולי נראה ברור דיטמא עושה פסח ולא כ"ג ואפי' כהן הדיוט ג"כ, וטעם הדבר דלא מיבעיא קודם חצות דאין מוטל עליו עוד מ"ע של פסח בודאי יטמא העושה פסח כמבואר בגמרא (זבחים דף ק) במעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו בע"כ לקיים מ"ע גרידא דמ"ע על הכהנים שיטמאו לקרובים ואין אנו משגיחין שעשה של פסח היא עשה שיש בו כרת כיון דלא מטא עוד זימנא ואפי' לאחר חצות, קדושת הכהן בין כהן הדיוט ובין כ"ג. קדושת עולם הוא ואינו נדחה מפני עושה פסח, כמו דאמרינן לענין כהן הדיוט ונזיר דאף דנזיר מביא קרבן על טומאתו ועובר בד' לאוין כשמטמא את עצמו מ"מ קדושת עולם חמירא, ועוד דאינו בעידנא, ועוד הכהן עובר הפעם בקום ועשה והעושה פסח אחר שיטמא בשב ואל תעשה, ועוד דיש לו תשלומין בפסח שני, ועוד דהטורי אבן כתב דכל המעלות ששנו חכמים אינם אלא מדרבנן ומן התורה אין חילוק וכיון שהדבר תלוי בחכמים מצינו בפירוש שקדושת עולם יש לו קדימה על שאר מצות, וגם כאן נראה לי שדינא הכי ויתבאר עוד בזה. טעם אחר לקמן

ובדין נזיר ועושה פסח כתב ג"כ שם וז"ל י"ל דיטמא נזיר דקילא שישנו בשאלה ואף עשה גרידא דחי להו עכ"ל, ובודאי שהדין דין אמת דנזיר שישנו בשאלה קיל אבל לא בירר בזה אם קודם חצות או אחר חצות, ולי נראה ברור דקודם חצות בודאי מטמא עושה פסח דאין עליו עוד עשה דקרבן פסח, אבל לאחר חצות מודינא בזה שיטמא נזיר ולא עושה פסח מטעם דאמרן, תדע דאל"כ יהא אסור לכל אדם לטמאות עצמו קודם פסח במת דיטמא ז' ימים ולא יכול לעשות הפסח אלא ודאי אינו עוד זמן פסח וה"נ דכוותה

ומה שהקשתי לעיל הלא כל ישראל חייבין בפסח א"כ מה ספק הוא מי יטמא הלא הכ"ג והכהן הדיוט ג"כ עושי פסח נינהו דכולן יש להם זמן אחד וכולן ודאי חייבין לעשות הפסח ו נראה לי לתרץ דמשכחת לה דעל כ"ג או כ"ה כבר שחטו וזרקו עלי' כמו שתירץ רבא (זבחים קי"ב) כאן קודם ששחטו וזרקו עליו וכאן לאחר ששחטו וזרקו עליו דרחמנא דחייא לטמא עיי"ש, וגם כאן משכחת לה דעל הכהן כבר שחטו וזרקו ואכילת פסחים לא מעכבא דעיקר עשה דפסח שיש בו כרת הוא להיות ראוי' לאכילה בשעת שחיטה וזריקה ואח"כ אכילת הפסח מצוה אחרת ואינו נקראת עשה שיש בה כרת עוד, ואפי' באופן זה כגון ששחטו וזרקו על הכ"ג, ועל עושה פסח לא שחטו ג"כ ישנו בכ"ג עשה גרידא ובעושה פסח עשה שיש בו כרת, מ"מ נראה לי ברור דקדושת כהן שקדושת עולם היא חמירא ואינו מטמא, דמ"מ עכשיו עובר בקום ועשה פסח לחודא אפי' אם נטמא כיון שלא שחטו וזרקו עליו לע"ע אינו עושה איסור ואח"כ רחמנא דחיה ופטור וגם כן על הטמא ליכא כרת אפי' אינו עושה פסת שני ואפי' אם טימא עצמו לקרוב אחר ואפי' אינו למת מצוה אין עליו עונש דרחמנא דחיה כדאמרן וברור לפענ"ד

ועוד אמרתי לפרש הדבר יותר דהנה קיי"ל דהפסח נשחט בשלש כתות וקיי"ל דהכהנים זריזין נינהו וכש"כ כ"ג שהוא כבן בית ומצותו שיהא תמיד בבית המקדש ולשאת את הציץ לרצות על הקרבנות ובלי ספק הם היו זריזים ושחטו את הפסח בכת ראשונה, והעושה פסח דאמרן הי' חפץ להיות מכת שניה או שלישית לכן שפיר משכחת לה שעל הכהנים כבר שחטו ועליו עוד לא שחטו וזרקו ואתי שפיר. ועוד משכחת לה שיהא הכ"ג או אפי' כהן הדיוט טמא מכבר ופסח בלאו טומאה זו אינו יכול להביא, והעושה פסח השני טהור וכהן אע"פ שכבר טמא ממת אסור לו להטמאות במת אחר דמוסיף טומאה על טומאתו לכן יוכל להיות שיהא שניהם אצל מת מצוה כדאמרן

ומ"מ בעיקר הדין אומר אני דאי אפשר לומר כן דכל הטעמים בגמרא נזיר אינו בשביל הטעם משום שישנו כהן שקדושתו חמור וישנו שקדושתו קלה אינו כלל, דלא דמי לפיקוח נפש דקיי"ל דמאכילין לו הקל הקל דשם כל האסורים מן התורה הן לכן די לנו שנדחה הקל ולא החמור, אבל כאן אצל מת מצוה הכל מדרבנן כמו שכתב הטורי אבן ועיקר הטעם מפני עבודת בית המקדש שאנו אין אנו משגיחין כלל על קדושתו אלא על מי שיוכל לעבוד בבית המקדש, וראי' לזה דמשיח מלחמה וסגן שפגעו שניהם במת מצוה אמרינן בגמרא שיטמא משית מלחמה ואל יטמא סגן ואמרינן בגמרא הטעם דסגן דחזי עתה לעבודה עדיף. ואף דמשיח מלחמה ודאי קדושתו חמורה אחת שנמשח בשמן המשחה ומוזהר ג"כ ככ"ג לחמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם ולא מטמא לקרובים ומצוה. על הבתולה ומוזהר על האלמנה ונשאל בשמונה בגדים, ועוד מצינו דלענין להחיותו אם יש לפנינו משיח מלחמה והסגן משיח מלחמה עדיף משום דתלוים בו רבים מ"מ מטמא המשיח מלחמה משום דזה שיוכל לעבוד עתה בבית המקדש עדיף, א"כ ה"נ כן יטמא העושה פסח דאינו כהן ואינו עובד עבודה ואל יטמא אפי' כהן הדיוט שעושה עבודה תמיד וכש"כ בערב פסח דינו של כל הכהנים כמו ביו"ט דכל המשמרות שוים וכש"כ כ"ג שהוא כבן בית לעשות עבודה וברור

ועוד משכחת לה אופן שיהא הכהן פטור מפסח והשני חייב עפ"מ שאיתא ביבמות (בפרק הערל) דמי שיש לו בן חולה אינו נימול מותר לשחוט עליו הפסח דלא קרינן בו המול כל זכר ואז יקריב לעשותו כיון דעתה פטור מן המילה, ואח"כ אחר ששחטו עליו נתרפא החולה דיום הבראות חמור מיום לידתו שצריך לחכות שבעה ימים שלימים א"כ צריך אח"כ לימול את הבן ואז יכול בערב לאכול הפסח א"כ הכהן הזה דזמנו בהיל ולא יוכל למול את בנו קודם ביאת שמש כגון ששקעה החמה א"כ הוא פטור מלאכול הפסח, והעושה פסח אין לו בן לימול א"כ הו"א שהוא העושה פסח לא יטמא כדאמרן כגון שאין שהות למול וליטמא אלא אחד משניהם, ואפשר עוד אפי' כששחטו על שניהם ואחד יש לו בן לימול כדי לאכול ולשני ליכא ג"כ נפ"מ מי יטמא כדי שיוכל לאכול לערב, כיון שזה שצריך לימול לא יהי' לו זמן לשני דברים היינו למול וליטמא ואחד יש לו