עשירית האיפה חלק א קכב

או גילח, או שתה יין בהתראה אחת אפי' כל היום אינו חייב אלא אחת אבל על שתי התראות חייב על כל התראה, והתראה

[קסב] שני מיני טומאות יש על הנזיר, יש טומאות שהנזיר מגלח עליהן, ויש טומאות שאין מגלח עליהן, מ"מ לוקה על שתיהן על איזה מהן שטימא עצמו

[קסג] אימתי הנזיר מחייב שתי מלקות ב שתי התראות בשנטמא ופירש ונגע, או שני מיני שמות כגון נגע, והאהיל, אבל אם הי' נוגע במת והושיטו לו מת אחר בעודו בידו אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה, זה דעת הרמב"ם והתוס', אבל דעת רש"י והראב"ד דאפי' שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת, והא דתנן שחייב על כל התראה והתראה דוקא בשני שמות טומאה, וביאה

[קסד] והיכא משכחת לה שיחייב שתים הלא כבר מחולל ועומד מטומאה ראשונה והתורה אמרה להחלו ולא כשהוא מחולל ועומד בשני אופנים אם נכנס לבית ושהה שם עד שמת דשניהם ביאה וטומאה באים כהדדי, או משכחת לה שנכנס בשידה תיבת ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתי ה"ז לוקה שתים משום לא יבוא ולא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחת ובמנ"ח מפרש דוקא כשסייע הנזיר (דף מ"ג)

[קסה] לא משכחת לה שיחייב שתים אלא באופן שביארנו, אבל אם נכנס כדרכו, תמיד טומאתו קודם לביאתו. כי שני מיני אברים של אדם הן תמיד קודמות לביאה החוטם, והרגלים ואין חייב משום ביאה עד שיכנס כולו

[קסו] טומאה ותגלחת שניהם מחולקין לענין המגלח והמטמא, המגלח את הנזיר לוקה, והמטמא את הנזיר אינה לוקה דגזה"כ דוקא הנזיר בעצמו חייב על טומאת עצמו ואין חבירו חייב עליו

[קסז] מת ומצורע שניהם מטמאין באוהל, אלא בזה מחולקין דבית המנוגע אם הושיט אדם ידיו שם אינו מטמא אלא מדרבנן, אבל אם הושיט ידו לאוהל המת מטמא מן התורה, ועוד מחולקין במצורע אם עושין מחיצה כ"ש אינו מטמא, ובטומאת מת אפי' פותח טפח מביא הטומאה (תוס'), הרי דמחולקין בשני לי דברים

[קסח] מת אינו מטמא עד שימית ואפי' מגוייד ואפי' גוסס אינו מטמא עד שימות, אבל לאו דלהחלו ישנו עוד טרם שימות, אם גם כהן מוזהר על הגוסס יש שני דעות בתוס', וי"א שהוא מוזהר, וי"א אינו מוזהר, והראב"ד ס"ל דבזהמ"ז אף כהן אינו עובר על הטומאה כיון דכולנו טמאי מתים הרי כבר מחולל ועומד א"כ ליכא הוספת טומאה, אבל הרמב"ם חולק ובמשל"מ הסכים לו, דגם בזמן הזה כהן אסור מם לטמא א"ע

[קסט] כהן הדיוט שמותר לטמא לאביו דוקא כשהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, ואינו מטמא לאבר מן החי של אביו (שם מ"ג ע"ב), הרי שני דברים אסור לכהן אפי' בקרוביו שמותר ומצוה לטמא להם מ"מ בחסר ובאמה"ח אסור לו לטמא

[קע] שני טומאות למדנו מהדדי והיינו טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן ושאין חייבים עליהן על ביאת מקדש, ופי' הראב"ד (פ"ג מטו"מ ה"ג) וז"ל ונ"ל מה שדמו ביאת מקדש לטומאת נזיר בטומאת מת משום דבנזיר כתיב וטימא ראש נזרו, ובמקדש כתיב את מקדש ד' טימא הכא מייתי קרבן על טומאתו, והכא מייתי קרבן על טומאתו על מה שזה מביא זה מביא עכ"ל, וברמב"ם שם מבואר דשני מיני טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש והלא על טומאה מן התורה חייבין על ביאת מקדש ? לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אינו דין תורה עכ"ל, ולקמן יתבאר מה שתמה המשל"מ ע"ז

[קעא] המשל"מ מבאר שם שיטות הרמב"ם, והראב"ד בענין שתי מיני אזהרות היינו של טומאה וביאה, דדעת הרמב"ם דבעודו מחובר במת בין דחזר ונגע במת ובין אם נכנס באוהל המת אינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה לא על הטומאה ולא על הביאה לפי שהוא מחולל ועומד, ואם פירש מטומאתו וחזר ונגע במת לוקה שתים וכ"ש אם נכנס לאוהל המת ולא משכחת חילוק בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה אלא כשלא הי' טמא מקודם ונכנס לאוהל המת והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא דאז לוקה שתים לפי שחלה עליו שתי אזהרות כאחת, אבל בטומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים בבת אחת שאם נגע בשני מתים כאחד כולה חדא טומאה והתראה משום לאו דלא יטמא ולוקה אחת, ואם נגע במת ופירש וחזר ונטמא חייב מלקות על כל טומאה וטומאה שמוסיף טומאה על טומאתו לענין חיבורין, אבל אם אינו מוסיף טומאה והרי מחולל ועומד אינו חייב אלא אחת, ודעת הראב"ד דבאותו יום אפי' נוגע וחוזר ונוגע אינו חייב אלא ביום אחר דמוסיף טומאה יום אחד, ומפרש במנ"ח דאף דאין הנזיר מגלח על אותו טומאה מ"מ עובר על הלאו דלא יטמא ולוקה, ואף דהמל"מ הקשה מזה על מה דכתב הרמב"ם בהל' טו"מ דטומאות אלו אינם אלא מד"ס ואיך כתב בה' נזיר דלוקה ? פי' במנ"ח דזה שאינו מפורש בתורה קרא לי' הרמב"ם ד"ס, וחידש עוד דלהרמב"ם דאמרינן כשהוא מחולל ועומד אין לוקה דאינו מוסיף טומאה היינו כששני הטומאות הם שוים אינו מוסיף טומאה כלל אבל אם הראשונה הוא טומאה שאינו מגלח והשניה היא טומאה שמגלח הו"ל מוסיף טומאה דהרי חייב על השניה קרבן ונאסר בביאת מקדש, ובכהן עכ"פ ג"כ מוסיף לענין ביאת מקדש, אבל אם הראשונה חמורה והשניה קלה בודאי פטור, ואפשר דהראב"ד ג"כ מודה אם השניה חמורה מהראשונה כאמור שחייב מלקות

[קעב] אימתי הנזיר צריך שהייה ואם לא שהה פטור ממלקות ? מבואר זה באור שמח כמי שבביאת מקדש כשנכנס לפנים בטומאה לא בעי שהייה, ובנטמא בפנים בעי שהייה שיעור השתחואה, ובנזיר כה"ג אם קודם לא הי' טמא ושם מת אחר או שנכנס לאוהל בשידה תו"מ ובא חבירו ופרע הגג מדעתו חייב אפי' בלא שהה אחר המיתה