עשירית האיפה חלק א קכ

[קמ] שני מיני שיעורים הן לאכילה ולשתיה, דשיעור כילה בכזית, ושיעור שתי' ברביעית ואין שניהם מצטרפים, ולענין שיצטרף שתי אכילות ושתי שתיות שילקה עליהן נראה שהם ג"כ בכדי א"פ, אבל במנ"ח משמע לי' דשיעור שיצטרפו השתיות הן ברביעית, כמו שמצינו ביו"כ, ושיעור אכילות הן בכדי א"פ, לכן תמה על הרמב"ם שכתב וכן אם שרה פתו ביין והי' רביעית יין בכדי פרס ואכל כדי פרס מן הפרס שנמצא שאכל יין רביעית ה"ז לוקה עכ"ל, והרי גבי משקים השיעור הצירוף ברביעית ויותר אינו מצטרף אפי' בעין אף שהיא פחות מכדי א"פ ואיך כאן יצטרף והניח בצ"ע

[קמא] שני מינים הן בענבים פירי ופסולת, דלאו דוקא על הפרי חייב אלא אפי' על פסולת ג"כ חייב, ומה הם פרי ? ענבים לחים ויבישים או בוסר, ופסולת פרי, הן, הזגין והקליפה החיצונה או הזגים הפנימים, ועל שניהם הם לוקין וכן ביין יש ג"כ שני מינים שתה רביעית יין או כזית יין קרוש או חומץ יין שהוא ג"כ פסולת פרי ג"כ לוקה, אבל ישנו מינים שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ נחשבים ואין לוקין עליהם והן עלין והלולבין ומי גפנים

[קמב] ויש עוד שני מינים שאסורין בנזיר, בין הקנים והם ענבים קטנים לפי' ר"ת שאינם מתבשלים לעולם, או בין חרצן לזג לפירש"י, ובגמ' איתא דבין הקנים לאו מיוחד הוא ומה שלא מנאן בלאו מיוחד כבר תירץ שם בלח"מ, מ"מ דבר ברור דשני אופנים של רש"י ושל ר"ת אסורים הן בל"ת

[קמג] ישנו שני מיני איסורים דהיינו היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר, והיתר מל"א לא קיי"ל בכל איסורי תורה חוץ בקדשים, ובחינוך משמע דגם בקדשים לא מצטרף. אבל טעם כעיקר אסיר בכל התירה כולה וגם בנזיר

[קמד] באיסורי נזיר דוקא היתר אינו מצטרף לאיסור, אבל שני איסורי נזיר מצטרפין זל"ז כגון לחים או יבישים או בוסר וחרצן וזג, ואכל מן התערובות לוקה, וכן אם אכלם זה אחר זה מצטרף, וכן לענין משקה יין, וחומץ יין

[קמה] אכל בתערובת היתר אין מצטרף עד שיאכל בכא"פ כזית מן האיסור כמו שאר איסורין, ואם לאו אין שניהן מצטרפין אלא כדין חצי שיעור שג"כ אסיר מן התורה, אבל אינו לוקה ע"ז

[קמו] דבר שנתערב בו יין אינו לוקה אלא עד שיהא בו שני דברים טעמו וממשו ויאכלנו בכא"פ, ואם נתערב יין בדבש ואין בו טעם יין. לדעת הרמב"ם מותר ולדעת הרי"ף והראב"ד אסור מן התורה אבל אין לוקין עליו, הי' בו טעם יין ואין שם רביעית בכדי אכ"פ ה"ז אסור מד"ס ולוקין ע"ז מ"מ. כ"ז מבואר ברמב"ם (פ"ה מנזיר)

[קסז] בשער ראש נזיר יש שני מצות (א) מ"ע שיגדל הנזיר שער ראשו (ב) ל"ת שלא יגלח שערו כל ימי נזרו

[קסח] שני דברים סותרים בנזיר, טומאת מת, וגם תגלחת טרם כלות הזמן, כאן יתב' דין תגלחת, ולהלן יתבאר דחיית טומאת מת, והנה הרמב"ם והתוס' פליגי בפי' המשנה דתגלחת דנזיר סותר לי יום, דלדעת הרמב"ם ל' יום של גילוח אינו עולה מן המנין כגון דקיבל נזירות ק' יום ולאחר כ' יום נתגלח רוב ראשו סותר ל' יום ואינו עולה מן החשבון ואח"כ מונה עוד פ' יום. לדעת התוס' עולה מן המנין ואימתי צריך להשלים כגון שקיבל ל' יום ביום הראשון וצריך ל' יום מחדש אז סותר הכל, אבל היתה הגילוח ביום ג' או ד' מונה מיום זה ל' יום ואם קיבל ס' יום וגילח בל' יום אינו סותר כלום, ועוד נפ"מ ביניהם בסך נשא דלהרמב"ם אפי' נשרו השער מעיקרא ע"י נשא לא הוי כעין תער ואינו סותר, ולהתוס' לוקין אפי' בסך נשא, א"כ סותר ג"כ, ושניהם והרמב"ם והתוס' שוים דאם הניח שערות כדי לכוף ראשו לעיקרו איני סותר, וכן מבואר במנ"ח, והוסיף שם לבאר דלדעת הרמב"ם דל' יום אין עולין מן המנין א"כ בתוך זמן הל' יום אין בו עשה דומיא דס"ל להרמב"ם במצורע, א"כ לפ"ז דסך נשא להרמב"ם בתוך ימי נזירות אינו אלא בעשה ובימי סתירה ליתא לעשה ע"כ יהא מותר לכתחלה לסוך נשא, ואח"כ מביא שם עוד בשם הרא"ש דאפי' נזיר טהור מצי לאעבורי שער בנשא רק שישייר שתי שערות לקים מצות גילוח עיי"ש, א"כ לפ"ז יש בסך נשא ג' דעות, לדעת התוס' בל"ת, ולדעת הרמב"ם בעשה, ולהרא"ש מותר לכתחלה במשך נזירות טהרה. ובלבד שישאיר שתי שערות כדאמרן

[קמט] והדין דגילוח קודם זמנו משכחת לה בשני אופנים. או שהוא גילח עצמו, או שגילחוהו ליסטים והוא בין בשוגג ובין במזיד, אם נתגלח רוב ראשו בין בתער ובין כעין תער ולא נשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן ה"ז סותר ל' יום

[קנ] שני אופנים יש בנזיר שגילח שער אחת, אם קצצה מעיקרא בין בתער ובין בזוג של מספרים אפי' תלשה בידו לד"ה לוקה, אבל אם לא קצצה מעיקרו לדעת התוס' עובר בעשה, ולדעת הרמב"ם פטור מכלום. ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו איני לוקה שאין זה כעין תער, ואם העביר סם על ראשו כבר נתבאר למעלה דלהרמב"ם בעשה, ולדעתו ז"ל אם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה וכן בסתירה אינו סותר, ולדעת התוס' מחולקין בין מלקות לסתירה דלקי דוקא כשעקרה ממש כעין תער, אבל ודאי סותר כל זמן שלא הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו ברוב ראשו אע"פ שאינו כעין תער כן מבואר בלח"מ

[קנא] שנים לוקין המגלח, והמתגלח, ובהגהות רעק"א הקשה אמאי לא חשיב במשנה מה דחומר בטומאה מתגלחת, דבגילוח גם המגלח חייב, ובטומאה, אין המטמא חייב, וכתב דאפשר דנא חשיב לענין הנזיר עצמו, אבל מה שעל אחר לא חשיב, ובס' כתר המלך תירץ עפמ"ש בר"ן נדרים דטומאה אין תלוי בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים, וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות. א"כ לפ"ז יש חומרא בתגלחת ויין דאין חל לבדו ואי אסר עצמו