עשירית האיפה חלק א קיח

וחטאת העוף הבאה על הספק כגון ספק זיבה וספק יולדת, ובאשם תלוי נאכל, ובחטאת עוף הבאה על הספק אינו נאכל, וטעם הדבר בזכר אינו אלא איסור אחד דאולי לא חטא הו"ל חולין בעזרה לכן נאכל, אבל בספק זבה ויולדות שני איסורים יש כאן חולין שנשחטו בעזרה, ואיסור נבילה, ואפי' אם נאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא, מ"מ הא ודאי דמן התורה יש תקנה לספק חטאת העוף הבאה על הספק כדי לטהרה ממחוסר כפורים שתוכל לבוא לעזרה וליקדש. אבל כיון שיש בו שני איסורין אף דמתר מן התורה אסרוהו רבנן

[קכז] אם אביו ובנו שניהם נזירים או אביו בלא בנו ומת אם הניח האביו מעות סתומין יפלו לנדבה, אבל אם אמר הבן אחרי מות אביו או שכבר הי' נזיר ואמר הרני מגלח על נזירות אבי ה"ז מגלח ומביא קרבנותיו מהן וירושה הוא לכל אחיו, וכן הבכור נוטל פי שנים ויש לכל אחד לגלח על. חלקו ואין חילוק בין שהי' האב נזיר עולם והבן נזיר סתם, או האב נזיר סתם והבן נזיר עולם הכל דין אחר הוא, אבל אם האב הי' נזיר טמא שהפריש לקרבנותיו, אין הבן יכול לגלח עליהם וכן בהיפך אם הי"ל מעות של קרבן טהרה והבן חפץ לקרבן טומאה אין הבן יכול לגלח עליהם, ופסק הרמב"ם דאם הביא זבחיו לא עלתה לו. ופי' בכ"מ הלא לא יכול להביא חדשים מחמת ספק חולין בעזרה ופי' שיתנה ויאמר אם הזבחים הראשונים עלו לו יהיו הזבחים אלו נדבה עכ"ל, וצ"ל דדוקא על שני קרבנות יכול להתנות הלא על חטאת אין יכול להתנות כלל דאין חטאת באה נדבה, ועוד דאין קרבנות נזיר טהור וטמא שווין כלל דהלא נזיר טמא מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנה, ונזיר טהור כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים, ובכ"מ מסיים עוד בזה"ל אבל יש לחוש בזה אם דמי הקרבנות נדבה מחולקין מדמי קרבנות חובה בהזאותיהם עכ"ל, ואיני יודע מה לחוש הלא פשיטא שאינם שווין כלל א"כ קשה היאך יעשו וצ"ע, ובגמ' אבעיא דלא אפשיטא, ופי' בתוס' דהכי מבעיא לי' כגון אביו נזיר טמא והפריש מעות לציפרים ואשם מהו שיוסיף בנו על אותם מעות להביא חטאת עילה ושלמים לנזירות טהרה, א"נ אביו נזיר טמא וחזר והתחיל ומנה נזירות טהרה הואיל ונטמא לא הוי דומיא דנזירות דבן לא נטמא לא מגלח, אביו נזיר טהור והפריש מעות והוא נזיר טמא מהו שיביא הבן ציפרים מן המעות שהפריש אביו לנזירות טהרה, ומפורש לעיל דוקא על מעות אביו מגלח אבל אין אדם מגלח על בהמות אביו, ואפי' מעות דוקא אם הם סתומים ולא בזמן שהן מפורשין שפירש איזה מהן לחטאת ואיזה לשאר קרבנות, ואם הניח בעל מומין לצורך קרבנות כמעות סתומין הן שהרי הן עומרים למכור ולעשות מהן דמים, (ליקו"ה), וקיי"ל דוקא בן מגלח על נזירות אביו, אבל בת אף דאינה אלא יחידה מ"מ לא מגלחת על נזירות אביה דכן הלממ"ס, וכן לדעת רש"י בכור ניטל פי שנים בקרבנות אביו הנשארים לאכילה לפי דקיי"ל דירושה היא ג"כ בנזיר הדין אחד

סליק פרק ד'

פרק

חמישי

[קכח] שני מיני הקדישות הן, תחלת הקדש אם אמר בהמה זו להקדש כה"ג הקדש טעות אינו הקדש, ותמורה נקראת סוף הקדש, ותמורת טעות ה"ז תמורה, וה"ד טעות תמורה דהוי הקדש פי' בתוס' כסבור לומר שור שחור יהי' תמורה ואמר לבן חל התמורה, אבל בהקדש כה"ג לאו הקדש היא, וה"ה אם אמר כסבור לומר תמורת עולה ואמר שלמים דהיינו אם עולה ושלמים עומדים לפניו ורצה לומר על בהמת חולין שלפניו ואמר ה"ז תמורת עולה ואמר שלמים ג"כ חלה התמורה, מ"מ הדין בתמורה דאם נתעקר עיקר הקדש מתעקר נמי התמורה דאם נשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם שניהם יוצאין לעדר עיקר הקדש, וג"כ תמורתו, והרמב"ם השמיט הדין הזה ונשאר בתוס' רעק"א בצ"ע, אבל רש"י פי' וז"ל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר ה"ז תמורת שלמים כיון דהפרישה, ושוב טעה איגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הוי תמורה, וע"ז הקשה במשל"מ שאינה כהלכה והניח בצ"ע, ועוד יש חילוק בין תמורה לקדשים דבתמורה על בעל מום כה"ג לוקה דאף דבטעות הוא, אבל בקדשים בע"מ שסובר דמותר להקדיש בלא פדיון לא לקי, והראב"ד פי' גבי תמורה דאם המיר בטעות ואח"כ עביד עבודה בתמורה והגוזז והעובד בה לקי, ובהקדש כיון דלא נתפס פשיטא דלא לקי, והרמב"ם פי' שוגג בתמורה לקי משום מימר ובקדשים לא לקי משום מקדיש בע"מ למזבח, וטעם הדבר פי' בלח"מ דלענין מלקות אזלינן בתר הכונה ובנתכוין לעשות עולה בתמורה ועשה שלמים הרי נתכוין להמיר ולוקה, אבל בקדשים כיון דלא נתקיימה מחשבתי אינו לוקה אע"ג דמתכוין לאיסור, ובתמורה אע"פ שלא נתקיימה מחשבתו לוקה, אבל אם אמר מיתר להמיר אינו בדין שילקה עיי"ש דגדול טעות הענין, מטעות הדבר עכ"ל

[קכט] אם יש לו בעדרו שני שוורים שחור ולבן, אינו הקדש לב"ה דקיי"ל כן, אלא באומר בפירוש שור שחור שיצא מביתו ראשון הרי הוא הקדש דאז אמרינן דכונתו הוא ראשון לשאר שוורים שחורים שבעדרו ע"כ הוא קדוש

[קל] לב"ה בהקדש טעות דאינו הקדש בשני מיני הקדשות, בין הקדש קדושת הגוף כגון שור שחור ולבן, ובין הקדש בדק הבית כגון ככר של זהב שיעלה בידו ועלה של כסף וכן יין ושמן דאע"ג דראוי למזבח שניה"ם אפ"ה כיון דסתם הקדש לבדה"ב, וימכר לצריכין והדמים יפלו לבדה"ב, בכל אופנים הללו אינו הקדש, וכן אין נפ"מ אם היין או השמן ביוקר בשניהם אין הקדש טעות חל (דף ל"א)

[קלא] מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו דא"ל דיש בלשון זה נזירות והוא עבר ושתה יין קידם שנשאל, לדעת הרע"ב אין קונסין אותו אלא מונה משעה שנדר, ולדעת הרמב"ם קונסין אותו לנהוג איסור בשני מיני נזירות, בנזירות מועטת לנהוג כדין הימים שנהג בהן היתר, ובמרובה ל' יום

[קלב] מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתירו והי"ל בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר