עשירית האיפה חלק א קיז

אף דבחטאת אסור לזרוק דמה שלא לשמה ואיכא הפסד קדשים מ"מ לא משגחינן ע"ז, אבל שני הקרבנות האחרות היינו עולה ושלמים אם הי' הבהמות שלה מקריבין אותן כמבואר לעיל, אבל בתוס' מחלקים דאם הופר קודם שחיטה ובין בשחיטה ובין בזריקה הי' עומד שלא לשמן שפיר דמי להקריבן שלא לשמן, אבל כאן דבשעת שחיטה הי' עומד לשמן ואח"כ בשעת זריקה עומד שלא לשמן לא מיתכשר שלא לשמן ועדיין צ"ע (שם ע"ב)

[קיז] אסור לזרוק שום קרבן שלא לשמו, ומ"מ יש אופנים דמותר לכתחלה לזרוק ולהקטיר שלא לשמן כגון כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני או לאחר זמנן, מותר לזרוק לכתחלה הדם ולאכול את הבשר ביו"ט, אבל בשבת אסור לכתחלה אך בדיעבד אם זרק מותר, אבל כבשים ששחטן לשמן באבד הלחם בעיא דלא אפשיטא, ופי' בתוס' דכבשי עצרת עיקר תלוי בשחיטת הזבח דעל ידה מתכשרי הלחם הלכך כי אבד הלחם הזבח מיפסל, אבל הכא כיון דסתמא כשר נמי לשמן השתא נמי דשחטו לשמן ומשום תקנה נעשה כאילו נעשו סתמא לענין להתיר לזרוק דמן עכ"ל

[קיד] אף דכל איסורי נזיר הן בל"ת, מבואר בירושלמי אחר שנשלם הזמן דנזירות אינו ביין טרם זריקת דם של אחד מהקרבנות רק בעשה דאחר ישתה הנזיר יין, פירוש תיכף אחר השחיטה, ואפי' לרבנן דר"ש דלא מתירין לשתות יין אחר מעשה יחידי מ"מ אינו אלא בעשה

[קיט] שני אופנים יש בהפסד קדשים, כ"ז שלא נשחטה לא חיישינן להפסד קדשים לומר שאסור לבעל להפר נדרה אם שלה הי' הבהמה דהחטאת ילך למיתה, אבל אם החטאת נשחט כבר ס"ל לרע"ק דלא יוכל להפר לה מפני הפסד קדשים, והטעם מבואר בירושלמי דלא נקרא עלי' שם גבוה עד שחיטה, מיהו לדידן ס"ל אפי' נשחט החטאת ויהא הפסד קדשים אפ"ה מצי מיפר

[קכ] שני מיני קטנים לענין נזירות, קטן שהגיע לעונת נדרים יכול לנדור בנזיר בעצמו ומביא קרבנותיו ואע"פ שלא הביא עדיין שתי שערות כשאר הנדרים, אבל כשלא הגיע לעונת נדרים אינו יכול, אלא האב יוכל להדיר את בנו הקטן בנזיר אף שלא בא לעונת נדרים מהלממ"ס, והיכי דהדירו כשהוא קטן ובאמצע הנזירות נעשה גדול נתבטל הנזירות, וכן דעת הרע"ב כאן כשיביא שתי שערות בטלה הנזירות, ואף דהרע"ב (סוטה פ"ג מ"ח) כתב ואפי' כשיגדיל, פי' בתוי"ט כלומר שיהא גדול לענין נדרים דהיינו מופלא סמוך לאיש, אבל לא כשהביא שתי שערות, ומיהו אח"כ כשיצא מרשותו לגמרי פקעה לו הדרת אביו. וכן דעת התוס' והרמב"ם, ודעת רש"י אין נראה כן, והאי מדירו שאומר לו תהא נזיר, או הרי בני פלוני נזיר ואביו מביא קרבנותיו בשבילו קרבנות טהרה, וכן אם נטמא מביא קרבן טומאה, והרמב"ם כתב עוד דאפי' לא קיבל הבן ולא אמר כלום אלא שתק ג"כ מהני. וכתב המשל"מ לדעת רש"י דהמדיר את בנו בנזיר דוקא אביו נשאל עליו, אבל אין הבן נשאל על נדר אביו. ואפי' מת אביו ג"כ אין הבן נשאל על שהדירו אביו עכ"ל, ודעת מהריעב"ץ בלח"ש (שקלים פ"א) דדוקא קרבנות טהרה מביא אביו בשבילו, אבל קרבנות טומאה לא עיי"ש

[קכא] והלכה הי' דוקא שהסכים הבן על הנזירות אפי' בשתיקה, אבל שנים יכולין למחות בין הוא בעצמו בין קרוביו, בפירוש או שעשה מעשה לבטל נזירותו שגלח בעצמו או שגילחוהו קרוביו אין כאן נזירות, ופי' הרע"ב דוקא שמיחה הוא או קרוביו מיד, אבל אם התחיל לנהוג נזירות או שקיבל עליו הנזירות תו לא מצי לממחי לא הוא ולא קרוביו, ומה הוא הדין אם מיחו לענין קרבנותיו ? החטאת תמות, ועולה תיקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם, הי' לו מעות סתומין יפלו לנדבה, מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין, דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם, נמצאת למד דשני דברים מבטלין הנזירות המחאה, והשתי שערות, והחילוק ביניהן דשתי שערות מבטלות הנזירות אף אחר שהתחיל כבר למנות כמה ימים. אבל המחאה והגילוח דוקא בתחלת שמיעה כדאמרן, ודוקא האיש מדיר בנו בנזיר אבל לא האשה וכן דוקא בנו, אבל לא בתו והכל הוא בכלל הלכה

[קכב] שני מיני' מצות כל בן ישראל מחויב מן התורה מ"ע, ומל"ת, וכתבו בתוס' דחינוך שמוטל על אביו לחנך בנו הקטן דיקא במ"ע, אבל לא בל"ת, וחינוך אין מוטל אלא על האב ולא על אינש אחרינא, ואף דאין מוטל על האב לחנך בתו, מ"מ ביו"כ מחנכין התינוקות להתענות לשעות, ובתוס' כתבו דיש לחלק ולא כתבו מה, ונ"ל כיון דיו"כ בגדול איסור כרת דחמירא טובא ונודע כי אם איש שלא ירגיל עצמו. מעט מעט יהא הדבר קשה מאוד לכן תקנו תענית שעות, ומזה נ"ל ראיה דליכא השלמה מדרבנן, משום דמעיקר הדין אין בתו בכלל חינוך דיו שנחמיר בשעת ולא בהשלמה

[קכג] נדרים ונזירות אף דשניהם דבר אחד הוא מ"מ דוקא נזירות יכול אביו לקבל על בני, אבל לא שום נדרים לא להביא קרבן וה"ה ג"כ לשאר מצות כגון סוכה ולולב, (כ"ח ע"ב (בתוס')

[קכד] קיי"ל הקפת כל הראש שמי' הקפה, וישנו לשחיטת העוף מן התורה, שני דברים אלו הן להלכה, אבל מה שנראה בגמ' דחולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא לא קיי"ל כן אלא מדרבנן והכי פסק הרמב"ם בהל' גניבה, מש"ה צ"ל דמופלא סמוך לאיש מן התורה, דאל"כ היאך מייתי ציפרים אם נטמא ואכל כהן מליקה והיאך מקיפין את ראשי, אלא ודאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא כן פי' במשל"מ, אכן לא הביא מהרמב"ם דפסק דחולין שננ"ע דרבנן, וכבר עמד בזה בחי' רעק"א ז"ל

[קכה] מבואר עוד בגמ' דאם אחר שהגיע לעונת נדרים קבל הבן נזירות על עצמו וגם האב הדירו חייב לנהוג שתי נזירות

[קכו] שני קרבנות הטילה התורה על הספק אשם תלוי על שניהם על זכר ועל נקיבה,