עשירית האיפה חלק א קטז

שני דברים נינהי כן הוא דעת רש"י ותוס' והראב"ד, אבל הרמב"ם פסק דגם כאן יוכל להביא מה שחפץ מהמעות, מיהו אם מת בין להרמב"ם ובין להראב"ד ילכו דמיו לים המלח, ופי' בתוס' הטעם דכי למדנו הלכתא שיפלו לנדבה אלא כששניהן באין בשביל דבר אחד אבל בשביל שני דברים ילכו לים המלח, ולדעת הרמב"ם דלא הי' בקינין הלכה כמו שנתבאר למעלה פי' בלח"מ הטעם וז"ל דכ"ז שלא פירש לחובתי ודאי שהדבר מסופק אי לעולה ואי לחטאת ילכו לים המלח אם מת, אבל בחייו אם עושה מעשה ומביא עולה ה"ז כמפרש דבריו, אבל כשמת ולא פירש, ואולי לחטאת נתכווין לכן ילכו לים המלח

[קט] בשני אופנים משכחת לה שיהא הדמים שהפריש לנזירות יהיו כמפורשים, והייני שהפריש ג' צבורים מעות ואמר על אחת חטאת, ועל אחת עולה, ועל אחת שלמים ודאי כמפורשין, ויש אופן אחר דאמר אלו לחובתי הרי הן כמפורשין ודמי חטאת שבהן ילכו לים המלח, ודמי עולה יקריבו עולה, וה"ד סתומין דאמרינן יפלו לנדבה כגון שהפרישן ביחד סתם ולא הוציא בשפתיו זאת דעת רש"י ורמב"ם, אבל דעת התוס' באומר אלו לחובתי כמפורשין בתערובת דמיהן הן וילכו לים המלח דלחובתי משמע לכל חובתי, וסתומים דיפלו לנדבה כי אמר לקרבנות נזירותו שלא פירש חטאת בהן, ומ"מ משמע נמי דלכל קרבנות קאמר ולא הי' יכול להביא בכולן קרבן אחד, אבל אמר לנזירותי גרידא שלא הזכיר קרבנות יוכל להביא בכולן קרבן אחד דלמקצת נזירותי משמע, ואם מת יפלו לנדבה דכך נתקבלה ההלכה בנזיר ע"כ דברי התוס'

[קי] בשני אופנים משכחת לה שיפרוש החטאת מדמי שני הקרבנות האחרות במעות סתומין. אם נפלה מעצמן מהצבור מעות שיעור דמי חטאת, או אם פירש אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים דודאי עומדין לשניהן, ופי' בתוס' דאין לו תקנה עד שיביא שתי בהמות ומחלל במעות עליהם ואומר בכ"מ שיש בהם דמי עולה מחוללים על בהמה זו ואין מועלין אלא או בכולו או ברובו אבל במקצתן לא דשמא שלמים נינהו ואין מועלין בהם

[קיא] אמר על המעות אלו לעולתי והשאר לשאר נזירותי דמי עולה יביאו ומועלין בהן, והשאר השני קרבנות הנשארו במעות הלא הן חטאת ושלמים, דיני כך דמי עולה יביאו עולה, והשאר יפלו לנדבה ומועלין בכולן, ואין מועלין במקצתן שהרי דמי חטאת מעורבין בהן והלכה היא בנזיר, ואימתי דמי חטאת לא נהנין ולא מועלין בשמת ואין ראויין להקרבה. אבל בשלא מת מועלין בדמים שהרי ראויין להקרבה, והטעם דאין מועלין במקצתן הלא נופלין לנדבה ונדבה עולה לקיץ המזבח והיא עולה ? תירצו כתוס' דעד שעת הקרבה שמקריבו לעולה לא נפקי משם שלמים שהי' עליהם עד הנה

[קיב] הניח ג' בהמות תמימות ומת הרי הן כמפורשות משום דאית בי' היכר, נקבה לחטאת, ואיל בן שתי שנים לשלמים, וזכר לעולה כך פירש"י וכ"ת מאי קמ"ל מתני' מפורשת היא ? ופי' בזבח תודה בשם הירושלמי דה"א דוקא שהנזיר חי דינא הכי קמ"ל דאפי' מת ולא פי' דה"א שיהא דינו כסתומין ויפלו לנדבה קמ"ל, והרמב"ם השמיט דין המפורשת של בהמות תמימות כיון שהוא דין אחד עם דין המשנה, והתוס' פי' דאיירי בג' בהמות דלא חזיא כלל לנזיר, ופי' דמאי דאמרינן דמפורשין היינו בתערובות והולכין לאיבוד, וכ"ת כיון דבעלי מומין שיתבארו לקמן ובהמות תמימות שאינן חזיין לנזיר למה לא נאמר דשניהן דין אחד, ופירשו בתוס' דבעל מום ראוי תיכף ליקרב דמוכרו מיד וקונה קרבנות הצריכים לו, אבל תמימים דבעי מום איכא שהייה עיי"ש

[קיג] בעלת מום ונסכא כ"ע ס"ל הרי הן כמעות סתומין, בסואר של קורות העומדת לבנין לדעת רש"י ותוס' נראה דג"כ דינם כסתומים, אבל הרמב"ם לא הביא דינו של קורות, ופי' בלח"מ הטעם דכיון שהוא דבר שאינו נמכר מיד שוהה בידו ולא דמי למעות וההלכה לא נתקבלה אלא דומיא דמעות, וכן פי' עוד לדעת הרמב"ם דאם הניח ג' בהמות בע"מ או ג' נסכא ואמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי דהן כמפורשין, אבל בנסכא אחת ובכלי אחת ובבהמה אחת כיון דהכל יחד אפי' הרי אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי לא הוי כמפורש כיון דהכל גוף אחד, ולא דמי למעות שהם מחולקים ויכול לחלוק כל קרבן בפ"ע עכ"ל, ודעת התוס' דאפי' בג' נסכות או ג' קופות אין להם דין סתומים אלא דין מפורשין בתערובות דהולכין לאיבוד וטעמא משום שהייה

[קיד] אף דג' דברים ישנו בנזירות, מ"מ עיניי נפש באשה לבעלה אינו אלא בשנים ביין ובטומאת מתים, יין פשוט הוא דאין לך עינוי נפש גדול מזה, ובטומאת מת ג"כ יש לה צער גדול כמו שאמרו ז"ל דידל ידלוני' דיקבור יקבריני' ולמחר היא מתה ואין מי שיטפל בה וכמבואר בתוס"ח ובתוס' רעק"א, לכן כיון שנזרקה עלי' אחד מן הדמים אין יכול להפר עוד, אע"ג דיש לה עוד תגלחת זה אינו עינוי דיכולה לשום עלי' פאה נכרית, אבל דוקא לאחר זריקה. אכן קודם שחיטה הלא לכאורה תיכף ישחטו עלי' כל הקרבנות ותהי' מותרת בכולן, מ"מ משום שעה עינוי פורתא ג"כ יוכל להפר, וכ"ה מפורש במשנה, ובתוס' מסתפקים אם הפר לה בעלה אחר הזריקה אי בדיעבד הפרה זו מועלת דשמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ומשמע לי' להתוס' דמדאורייתא יכול להפר אלא חכמים אסרוהו הדבר, ואיני יודע למה אם נאמר שאין לה עוד עינוי נפש למה יוכל להפר, ואם נאמר דס"ל כר"מ דיש בתגלחתן עינוי נפש הי"ל להגמ' לבאר זאת וצ"ע, (דף כ"ז)

[קטו] שני מיני תגלחת יוכל להיות לנזיר, תגלחת טהרה ותגלחת טומאה, ובתגלחת טהרה כיון שנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר, אבל בתגלחת טומאה לד"ה יכול להפר דהרי יש עלי' למנות נזירות טהרה ובודאי נדרי עינוי נפש הן ופשיטא שיוכל להפר לה

[קטז] הא דאמרינן דנזרק עלי' אחד מן הדמים אינו מפיר, אפי' נשחט חטאת ברישא,