עשירית האיפה חלק א קיד

ר' יוחנן על מי שאכלו לשם מצוה כתיב צדיקים ילכו בהם, ועל מי שאכלו לשם אכילה גסה כתיב ופושעים יכשלו בהם, ולדעת ר"ל נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד, אלא ה"ד פסוק זה לשני בנ"א זה אשתו ואחותו עמו. וזה אשתו ואחותו עמו זה שנזדמנה לו אשתו צדיקים ילכו בם וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם, ובטו"א לר"ה (דף כ"ט) הקשה לר"ל דס"ל מצית צריכות כונה איך אמר כאן דנהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד ותמוה, ותירץ דבר פרטי העומד למצותו וא"א לקיימו אלא בגופן כגון אכילת קדשים ופסח דמי לקדשים דאמרינן דסתם קדשים למצותן קאי, משא"כ בשאר מצות כמצה שופר ולולב דאם עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשותן כמצותן אין סתמן עומדות לשמן, לכן אינו יוצא עד שיקיים כדינו עכ"ד, ובבית הלוי תירץ דישנו באכילת פסחים שני מיני מצות אחת ככל הקדשים דעושה מצוה באכילתו ובזה אפי' אוכל חצי שיעור ג"כ יוצא דתכליתו של הקרבן שיאכל שלא יבוא לידי נותר, ובזה אפי' אכלו אכילה גסה פשוט שיוצא, אבל ק"פ צריך לאכול כזית דוקא בודאי לא יצא שלא בכונה, ונהי דלא יצא מצות אכילת פסח מ"מ קיים מצות אכילת קדשים וליכא. למימר עליו ופושעים יכשלו בם. כיון דעכ"פ עשה באכילה זו מצוה רק שחסר לו עוד מצוה א"כ לא נכשל באכילתו רק במה שלא אכל, ול"נ לתרץ דודאי תירוץ זה דחוק כיון דבגמ' אמר ר"ל נהי דלא קעביד מצוה מה"מ פסח מיהא קעביד משמע שידי הפסח ג"כ יוצא, ונראה דבפסחים (פ"ח מ"ז) אי' אין שוחטין את הפסח על היחיד ד"ר יהודה, ור' יוסי מתיר אפי' חבורה של מאה שאין יכולה לאכול כזית אין שוחטין עליהן, פי' הרע"ב כלומר לא תליא מלתא אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו ק' ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן והלכה כר' יוסי, מ"מ פסק הרמב"ם דלכתחלה על שנים ובדיעבד על יחיד. ומעתה יתפרש יפה דעוד יש לדקדק בהלשון שאמר משל לשני בנ"א שצלו פסחיהן ותמוה הרי עיקר הדבר שאכלו לשם אכילה גסה מאי בעיא צליה הכי ? אלא הרשע הזה אף שבאמת עשה מצוה שאכל הפסח כולו אכילה גסה במה שאכל מקודם ודאי יצא, אכן כיון שעינו הי' רעה למנות עוד אחד על פסחו ובטן רשעים תחסר מה שאכל יותר מכדי אכילתו והי' לזרא ומעל בקדשי שמים אף כי יצא ידי פסח כמ"ש ר"ל, אבל לא עשה מצוה מן המובחר כי האכילה גסה שאכל בסוף ביזה בקדשי שמים כמו שלמדנו שהצנועים היו מושכין ידיהם לאכול שעיר יו"כ חי והבבלים שאכלו אותו גינו בקדשי שמים דצריך לאכול למשחה דרך גדולה כן נ"ל, ומדוקדק בזה מ"ש שצלה אותו שתיכף בעת הצלי' הי' צריך לדקדק שיוכל לאכול כולו שלא יבוא לידי נותר ולמנות מעיקרא עוד אחד

[צה] שני מיני אכילה גסה נינהו, אם נפשו קצה באכילה מרוב שבעו לאו שמיה אכילה כלל וכה"ג ביוה"כ פטור, ואם אין נפשו קנה באכילה אלא שאינו רעב לתיאבן יוצא ידי חובתו בדיעבד, (תוס' דף כ"ג)

[צו] עבירה לשמה כלומר שהתכוון לשם מצוה ומצוה שלא לשמה, ופירש"י שתיהן שוות

[צז] שני מיני שלא לשמה בלימוד התורה, אם עוסק לקפח אחרים זהו השלא לשמה שנוח לו שלא נברא, ואם עוסק בשביל כבוד יבוא אח"כ לעסוק לשמה (תוס' שם)

ובגמ' פסחים (דף נ"ב ע"ב) איתא עוד שם החילוק בין עושין לשמה בין שעושין שלא לשמה, דבעושין לשמה כתיב כי גדול מעל שמים חסד ובשלא לשמה דאמרינן דלעולם יעסוק בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה באו לשמה, ופי' הר"ן שם וז"ל דבעושין לשמה גדול מעל שמים חסדך כלומר שהקב"ה מבטל ומשנה מערכת שמים בשבילו עכ"ל

[צח] נזיר טהור מביא ג' בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים, והבהמות הללו של נזירה אשת איש יכולין לבוא משני מיני מעות או משלי, ואע"ג דאין הבעל משועבד לתת לאשתו בהמות להקרבנות שאין חייב לה אלא דוקא אותן שמגיעין לה מצד הדין כגון זיבה או יולדת, מיהו משכחת לה שאמר לה ימים רבים אם תצטרכו לקרבנות תקח מהבהמות שלי, דאלו אמר לה אחר נדרה הלא כבר קיים את נדרה ואין יכול עוד להיפר, מ"מ כי מקני לה במילתא דצריכה, במילתא דלא צריכה כגון דהפר לה לא מקני לה, ואם שלו הי' הבהמות שהפרישה לנזירותה והפר לה בעלה תצאו ותרעו בעדר כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואם שלה הי' הבהמות וה"ד שהי' לה מעות הלא שני מיני נכסים שלה היינו נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג משועבדין להבעל ? אלא כגון שנתן לה אחר במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וצריך ג"כ שיאמר לה הנותן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ואז הן שלה ואח"כ הפר לה בעלה ואין צריכה להם, הדין הוא דהחטאת תמות, ועולה יקרב עילה והשלמים יקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם, והטעם שהחטאת תמות כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעלי' וצריכה כפרה מטעם שציערה עצמה מן היין, וכתב בתוס' רעק"א היינו דוקא אי אמרינן בעל מיעקר עקר אבל למאי דקיי"ל מיגז גייז ניחא בלא"ה דשם חטאת עלי', ובתו"ח הטעם כיון דהבהמה שלה וידעה שהבעל יוכל להפר לה עכ"פ קדשה לענין זה שלא יצא לחולין לכן תמות, עולה שמקריבין עולה פשוט דכל עולה דורן הוא, ושלמים נאכלן ליום אחד ככל שלמי נזיר דדינן ליום אחד ואין טעונין לחם דכתיב על כפי נזיר ואין כאן כפי נזיר שהפר לה, מיהו זרוע אין להם כיון שלא יוכל לקיים מצות תנופה, אבל מ"מ הזרוע אסורה ואין להם דין זרוע בשילה שיתבשלו עם האיל אלא לבדו, (תוס' ושאר מפרשים)

[צט] יש שני אופנים שהאשה תהי' לה מעות דאמרינן בגמ' כגון שקימצה מעיסתה, ואם קימצה מפיה שלא אכלה כדי שביעה פשיטא דשלה ולית מאן דפליג, אבל בקימצה מעיסתה שאכלה כדי שביעה ונשאר הוי של בעל (תוס' שם)

[ק] שני מיני מעות יוכל להיות שהי' בידה לקרבנות. נזירות, מעות סתומין הדין יפלו לנדבה היינו לתיבות שבמקדש שמשליכים שם המעות לקרבנות ציבור ושני מיני סתומין הן. יש מעות סתם שאמרה