עשירית האיפה חלק א קיג

וזהו דעת רש"י והרע"ב, אבל בתוס' פי' דטעם הדבר לאו מצד קיום משוה דתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהי' נזירה גם נזירותי יחול והבעל מיעקר עקר וא"כ אם יפר לה יבטל ג"כ שלו מעיקרא והוי מיפר לעצמו, וא"כ לפ"ז דאנן קיי"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו אפי' בניחותא ותולה בדידה מ"מ יפר שלה ושלו קיים

[פח] נפ"מ לענין שנאמר בעל מיגז גייז או מיעקר עקר לענין נזירות, הוא כדאמרן שאם התפיס אחד בנזירות שלה ואף כי הפיר לה בעל אינו מופר להאחר, ועוד נפ"מ אם נטמאת בשוגג ואח"כ היפר אי מיעקר עקר לא תביא עולת העוף ואשם, ואי מיגז גייז תביא עולת העוף ואשם שהרי חל הנזירות עד עתה כ"ה דעת התוס', אבל רש"י ס"ל דאין אשם בא אלא במקום שצריך ליכנס בנזירות אחרת כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה וא"כ אין מביאה אלא עולת העוף, ומגמ' משמע שגם חטאת מביאה, ועוד נפ"מ לענין מזיד ג"כ דאם הפר לה בעלה אינו לוקה על שעברה מקודם דמיעקר עקר. אבל אם מיגז גייז לוקה עיי"ש

[פט] שתי נשים היו לפנינו ואמרה אחת הרני נזירה, ושמעה חברתה ואמרה הרני בעקביך, ובא בעלה של ראשונה והפר לה אליבא דמ"ד בעל מיגז גייז מבעיא איך דינה ? מי קבלה עלי' שתהא כמו הראשונה ממש, ואם יפר הבעל לראשונה גם היא לא תחפוץ להיות נזירה, או בעקביך פירוש שאהי' כמו קודם שהפר לה בעלה ונשאר בתיקו, וכתב המשל"מ על הרמב"ם ולא ידעתי אמאי השמיט דין זה ונשאר בצ"ע, ונ"ל דזה תלוי בבעיא דרב"ח דקודם לזה בגמ' אי בעיקרא קא מתפיס או בהיתרא, ובנדרים פסק הרמב"ם לענין בעיא דרב"ח לאיסורא י"ל דאהא סמיך, ואולי דהתם סתם נדרים להחמיר, אבל ספק נזירות להקל, ולדברי הרמב"ן דפסק גם בבעיא דרב"ח בנדרים שהי' לפניו בשר שלמים לאחר זריקה ומנחא קמי' ואמר הרי עלי כבשר זה ומבעיא אי בעיקר שהי' קודם הזריקה אסור או בהיתרא דהשתא ומותר ופסק ז"ל להקל משום דקיי"ל כאן בגמ' באמר הרני נזיר ושמע חברו ואמר ואני דבהיתרא מתפיס בין לקולא ובין לחומרא דהא אמרינן הותר האמצעי הותרו כולן אלמא בהיתרא קא מתפיס א"כ כאן ודאי גם לקולא, כמו דהתם הותר האמצעי הותר ג"כ האחרון אף כאן אם היפר לה בעלה לראשונה גם השני' מותרת

[צ] קיי"ל בעל מיגז גייז לכן משכחת לה לאשה שהפר לה בעלה נדרה בשני אופנים, אם עברה ולא הפר לה בעלה כלל פשיטא שלוקה, אלא אפי' הפר לה אח"כ מ"מ כיון דמיגז גייז בשעה שעברה אכתי היא במלקות, ואם עברה אחר שהפר לה ולא ידעה, לדעת ר' יהודה לוקין אותה מכת מרדות והכי פסק הרמב"ם, אבל דעת התוס' דר"י לחלוק בא, ולא קיי"ל כן

[צא] החילוק בין שני מיני מלקות של תורה, ושל סופרים דהיינו מכת מרדות, דעת הרע"ב דמ"מ הוא כפי ראות עיני הדיין וכפי צורך השעה ודוקא בעבירה שכבר נעשית, אבל גבי מ"ע שאין חפץ לקיים יש כח ביד חכמים להכותו עד שתצא נפשו כגון סוכה ואינו עושה וכדומה, ולדעת הרמב"ם בשני מיני מלקות דרבנן הדין אחד שמכין אותו עד שת"נ, והר"ן והרא"ש ס"ל שמכין אותו להקל ממלקות של תורה, ומ"מ על עבירה הנמשכת מכין אותו עד שיקבל עליו דברי חכמים מ"מ אין מדקדקין ברצועה של מלקות, ודעת רש"י דאין במכת מרדות מספר ארבעים כשל תורה, אבל הריב"ש ותוס' ס"ל דמספרם ג"כ מ' אלא שאינן חזקות כשל תורה, ולשיטת רש"י יש ג"כ מד"ס במ' כגון שקורא לחברו ממזר לוקה מ' (תוס' רעק"א)

ובשושנת העמקים לבעל הפמ"ג ז"ל כתב לענין מכות מרדות וזה לשונו יש אומרים מכין עד שתצא נפשו ויש אומרים ל"ט אלא שאינם חזקים כשל תורה ויש אומרים י"ג מכות ושליש ובמ"ע של תורה אם אינו חפץ לקיים בודאי מכין אותו עד שתצא נפשו לדברי הכל, וחוקר שם אם במ"ע דרבנן כמו נר חנוכה ומקרא מגילה אי ג"כ כופין או פריעת חוב או מצוה לקיים דברי המת, ומפרש דלרש"י במצוה דרבנן שעובר בשב ואל תעשה אין כופין ולתוס' כופין, ומבואר שם הרבה ספיקות [א] אי צריך התראה למכות מרדות [ב] אי לאו שאין בו מעשה בדרבנן [ג] אי ספק תורה לוקה [ד] אי בדבר שקנסו חכמים כמו חמץ לאחר הפסח ושומן הגיד דאינו משום מנהג [ה] אם בכל האסורין של דבריהם לוקה או יש מהם שאינו לוקה עיי"ש, ועי' במשל"מ (פי"ז מהל' איסורי ביאה ה"ז) שכתב שם וז"ל הא דקיי"ל דכל העובר איסור דרבנן מכין אותו מכות מרדות אם בעבירה אחת איכא איסור תורה ואיסור דרבנן כגון אשה גרושה שנחלצה ובא עלי' כהן כיון שלוקה משום גרושה אין מכין אותו מכות מרדות משום חלוצה אף שאם היתה חלוצה כבר הי' מכין אותו מכות מרדות שאני הכא דאיכא מלקות דאורייתא כ"כ התוס' ריש פ"ג דמכות עכ"ל

[צב] אם הפר לה בעלה להנזירה, מ"מ אחר הפרה מותרת לטמא למתים ולא אמרינן לאו נדרי עינוי נפש הן כמ"ש בנדרים דגבי טומאה אית לה ג"כ צערא, שאם נדרה שלא תלך לבית האבל בעל מיפר לה משום עינוי נפש ה"נ צער לה ע"ד שאחז"ל דידל ידלוני' דיקבור יקברוני', אבל מ"מ מותרת ג"כ בחרצנים וזגים דליכא עינוי נפש מ"מ משום דאין נזירות לחצאין מותרת בכולן, (שם)

[צג] כתיב בתורה וידע ואשם והן ראשי תיבות ידוו, על דבר זה ידוו כל הדווים שצריך כפרה, ועל איזה ספיקות צריכין כפרה, (א) אשה ששתה יין ולא ידעה שבעל' היפר לה, (ב) אכל ספק איסור של חתיכה אחת, בשנים אלו צריכין כפרה בין שהתכוון לאיסורא ובין שלא התכוון מ"מ עלה בידו איסור, ואם הי' שתי חתיכות לפניו אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא וחמור הרבה איסור שלו מ"מ קבעה לו התורה באשם תלוי שיגין עליו מן היסורים עד שיתודע ויביא חטאת, וק"ו מי שח"ו מתכוין לאכול חזיר ואכל חזיר בודאי צריך כפרה גדולה ורע"ק היה בוכה ג"כ על מי שבא לידו ספק שצריך כפרה ע"כ, כ"ש וק"ו איך יענשו על ודאי איסור (שם)

[צד] שני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשום אכילה גסה ואחד אכלו לשם מצוה, לדעת