עשירית האיפה חלק א קיא

לא הי' גוסס ומת פתאום איה"נ דדמיא לנכנס בתוך שידה תיבה ומגדל, (משל"מ שם)

[עא] אין חילוק לענין שהייה בביה"ק דאיבעיא לן בין אם הי' נזיר מתחלה ונכנס לביה"ק ואתרו לי', או חפץ לקבל נזירות בביה"ק ואתרו בי' בשניהם מספקא לן, ורש"י סותר עצמו בשבועות פי' דכבר הי' נזיר, ובנזיר פי' שקיבל נזירות בקבר

[עב] כל שנכנס בתוך שידה ופרע הוא עצמו את המעזיבה אף שהי' שוגג בנזירות דשכח דנזר, אם התרו בו אח"כ אפשר דלא בעי שהייה, אף את"ל דגמירי שהייה בין בפנים ובין בחוץ משום דהי' מזיד בטומאה וכל שהוא מזיד בטומאה אף שהי' שוגג בנזירות אפשר דלא בעינן שהייה דומיא דקרבן, כיון דהזיר בטומאה, דאף שוגג במקדש לא גמירי שהייה, (שם)

[עג] נזיר בקבר דבעיא הוא אם צריך שהייה למלקות, אם דוקא בפנים גמירי (בביהמ"ק אם טימא ובחוץ לא) או דילמא דאונס גמירי ל"ש בפנים ול"ש בחוץ תיקו, (שבועות דף י"ז) ופי' בתוס' הלא כבר מחולל ועומד והלא כל זמן שלא פירש מן הטומאה בלא"ה אינו לוקה, ותירצו דאימתי אינו לוקה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו, לפיכך אינו מוסיף טומאה, אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר, ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע"י שהייה עיי"ש

[עד] הא דכתיבנא לעיל (סעי' סט) דמה שאינו יוצא מביה"ק חשוב מעשה, וכתב המשל"מ (פ"ג מבימ"ק הכ"א) וז"ל אליבא דתוס' כל שתחלת הדבר הי' ע"י מעשה אף שהי' בהיתר חשוב כמעשה אם נעשה איסור בלי מעשה, ומש"ה נזיר שנכנס לביה"ק בשידה תו"מ ובא חברו ופרע לו המעזיבה לוקה על השהי' אע"פ שאין מעשה בשהייה לפי שמתחלת ביאתו לביה"ק ע"י מעשה היתה, ואף שהיתה בהיתר, וכ' דמה שנודר בנזיר לא חשיב מעשה ולא חייבוהו מלקות אלא משום דאינו יוצא משם ואע"ג דאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא כיון שהביאה היתה ע"י מעשה מה שאינו יוצא חשוב כמעשה

[עה] ואגב אורחא אכתוב כאן מה שקשה לי ממ"ש שם בשבועות (דף י"ז) דגמ' מקשה טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי בלא שהייה היכי עביד עבודה אי בשהה בר כרת הוא ומתרץ אביי שם משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצינורא וכדר"ה, דאר"ה זר שהיפך בצינורא חייב מיתה, וק"ל הלא משכחת לה ג"כ כגון שנכנס בהיתר להקריב קרבן צבור שדוחה טומאה ועבד שם קרבן יחיד וחייב מיתה משום ששימש בטומאה ולא צ"ל דמשכחת לי' כה"ג דאנס נפשי' בקצרה כנ"ל וצ"ע הלא הכניס והשהייה היתר הוא וקרבן יחיד בטומאה חייב מיתה, וכ"ת דקמ"ל שהי' טמא שרץ דאין דוחה ק"צ מ"מ קשה דהלא רבותא יותר שמותר ליכנוס לכתחלה וצ"ע, ועוד אפילו כה"ג אם נכנס ג"כ אינו חייב כרת: [עו] כיון דספיקא אי גמרינן חוץ מפנים, צריך לברר עוד מ"ש שם לענין שיעור השתחואה בכמה דינים דנפ"מ ג"כ לענין חוץ, ואיזה שיעור השתחואה ? מבואר שם בגמ' שהוא כדי שיאמרו בפסוק וכל בני ישראל רואים ברדת האש על הבית וישתחו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו להודות לד' כ"ט כל"ח, והוא בפישוט ידים ורגלים, (ב) דצריך לצאת אחר התראה בקצרה (ג) ושהיות מצטרפות איבעיא שם, (ד) ושיעור שהייה כדי השתחואה כלפי חוץ אבל לא כלפי פנים, וכן כאן צריך ללכת כלפי חוץ מביה"ק ומותר ללכת אפי' עקב בצד אגודל ואפי' כל היום כולו, ואפי' רץ אם בא בארוכה חייב (שם)

[עז] בשני אופנים נזירות בטומאה אין עולה לו מן המנין בין שנזר והוא בביה"ק בין אם הי' טמא בלבד ואפי' הי' בביה"ק ל' ימים אין עולה לו כלל מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה, אבל יצא ונכנס והזה שני פעמים בג' ובז' וטבל יום ז' עולה לו מן המנין לענין זה שאם נטמא אח"כ סותר אותו מנין ומתחייב קרבן טומאה דבאותו יום עצמו מתחיל נזירות טהרה ואין צריך לקבל עליו נזירות מחדש כך פי' התוס', אבל להרמב"ם והרע"ב ה"פ אם חזר לביה"ק אחר טבילה והזאה, ואע"פ שחזר לביה"ק טומאת ביה"ק אין סותרת מנין הימים שנמנו בטהרה שאין סותר בנזיר אלא י"ב טומאות האמורות בו ואם נטמא שוב באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח, אז מביא קרבן טומאה וסותר עכ"ל

[עח] אם נטמא בשני ימים הראשונים שנזר אינו סותר אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו שנא' והימים הראשונים עד שיהא שם שני ימים ראשונים, אבל מג' ואילך סותר גם הראשונים כן דעת הרמב"ם והתוס' להלכה אלא בהא פליגי דלהרמב"ם צריך להביא קרבנות טומאה, ולהתוס' פטור כמו שנת' לעיל

[עט] נזיר שנטמא מביא קרבנותיו ואח"כ מתחיל למנות נזירות, והוא מיום ח' ואילך ולא ביום הז' שמגלח, ודוקא מיום הבאת קרבן חטאתו אבל שני קרבנותיו היינו עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות

[פ] פעמים שמביא הנזיר על שני טומאות קרבן אחד, בד"א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה על הראשונה, ואע"פ שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותן הימים אינו מביא אלא קרבן אחד, אבל אם נטמא וטהר והביא חטאתו ונטמא פעם שניה אחר שהביא חטאתו אע"פ שעדיין לא הביא אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרות כן פסק הרמב"ם (פ"ו דנזירות הט"ו). והוא פי' המשנה שנזיר מביא קרבן אחד על טומאות הרבה ולדידי' הדין אפי' נטמא טומאות הרבה ביום א' דיינינן לכולהו כטומאה אחת ועיקר תלוי בחטאת כדאמרן, אבל הרע"ב פי' שם דדוקא שנטמא ביום ז' לטהרתו. ואפי' למ"ד שביום ז' אחר גילוח וטבילה כבר חל עליו נזירת טהרה, אפ"ה כיון דלא אתי עדיין לשעה שראויה לקרבן עד יום ח' לכן לא נחשבו כל הטומאות דביני