עשירית האיפה חלק א קי

כלל דשם הדין דצריך לקבל עליו נזירות גמור וכ"ז שלא קיבל שותה יין ומטמא למתים, אבל כאן לא קיבל אלא על יום אחד, ואין דומה למי שקיבל עליו נזירות סתם דהתם יש ביכולתו להיות נזיר ל' יום, אבל כאן אין יכול להיות אלא יום אחד ואין נזירות לחצאין, וכן פי' הרא"ש דוקא שאמר ל' יום קודם מותו, וא"כ י"ל דבדין זה פליגי הרמב"ם והרא"ש עיי"ש

[סא] אמר הרני נזיר ביום שב"ד בא, אם בחול נדר ה"ז אסור לעולם, ואם בשבת או ביו"ט אותו שבת ואותו יו"ט מותר מכאן ואילך ספק וספק נזירות להקל, באותו יום שבת או ביו"ט מותר מכאן ואילך אסור לעולם דאינה מפקעת נזירות שחל עליו הכי פסק הרמב"ם (פ"ד מנזירות הי"א) ואף דבגמ' אמרו הטעם משום שאלי' לא יבוא בע"ש ובעיו"ט וכיון שלא בא בע"ש לא יבוא משיח בשבת ואינו מטעם ספק, תירץ בכ"מ כיון שהגמ' אזלא אליבא דתנאי דס"ל דספק נזירות להחמיר, ואנן קיי"ל לקולא לא צריכי לטעמא דלא אתי אלי' מאתמול וכן אין צריכין לטעם שאין אלי' בא בע"ש אפ"ה שרי בשבתות ויו"ט משים דאין תחומין אי לאו דספק נזירות להקל עיי"ש, (דף ט"ז)

סליק פרק ב'

פרק

שלישי

[סב] תגלחת טהרה של נזיר סתם דהוא ל' יום, יש שני זמנים לגלח, לכתחלה יום ל"א ובדיעבד ביום ל' יצא, אבל אם אמר בפי' הרני נזיר ל' יום אינו מגלח אלא ביום ל"א, (דף י"ז)

[סג] מי שנזיר שתי נזירות מגלח את הראשונה ביום ל"א ואת השניה ביום ס"א ואם גלח את הראשונה יום ל' מגלח את השניה יום ס', ואם גילח יום כ"ט יצא שיום ל' עולה ל שתי הנזירות דמקצת היום ככולו, תחלת היום לראשונה סוף היום לשניה, (שם)

[סד] בין שאמר הרני נזיר סתם ובין שאמר הרני נזיר ל' יום, בשני לשונות אלו אם נטמא ביום ל' סותר הכל לרב מתנא דקיי"ל כן סתם נזירות ל' יום מן התורה, ואף דקיי"ל מקצת היום ככולו וא"כ הו"ל כמו אחר מלאת ולא צריך הי' לסתור אלא ז' ימים. תירצו בתוס' כי אמרינן מקצת היום ככולו היינו לענין תגלחת והבאת קרבנותיו דאם גילח ביום ל' בדיעבד יצא אם לא נטמא, אבל אם נטמא ביום ל' קודם תגלחת והבאת קרבנותיו לא אמרינן מקצת היום ככולו להחשב כנטמא ביום ל"א, אלא ודאי כטמא נזרו וסותר הכל כיון דלא השלים כל קרבנותיו בטהרה עכ"ל

[סה] אמר הרני נזיר ק' יום נטמא יום ק' סותר הכל, נטמא יום ק"א סתר ל' יום, נטמא ביום ל' סותר הכל מדין תורה, ונטמא יום ק"א דסותר ל' יום אע"ג דכבר נשלם נזרו מאי דסותר הוא מדרבנן מפני שיום ק"א שהוא יום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו יום ל' שהוא מה"ת וגזרינן יום ק"א אטו יום ל', וה"ה גבי הרני נזיר דסעיף הקודם אם נטמא יום ל"א סותר הכל מדרבנן, אבל אם נטמא יום ל"ב או בק"ב אינו סותר רק ז' שיטהר ויביא קרבנותיו (תוס'), ודע דטומאת הנזיר דחייב עלה קרבן הוא בין שנטמא הוא ובין שטמאוהו אחרים בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון סותר הכל וחייב בקרבן (תוספתא הובא בכ"מ), וכתבו בתוס' דמאי דקיי"ל כרב מתנא בנטמא ביום ל"א כיון דהוא מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה, אבל להרמב"ם כה"ג ג"כ מביא, וקשה וכי ב"ד עוקר דבר מן התורה, בקום ועשה וצ"ע

[סו] בין נזיר טמא שקיבל עליו נזירות בשעה שהי' טמא דחלה עליו נזירות, או שהי' בבית הקברות אם מטמא עצמו אח"כ או שתה יין ה"ז לוקה, ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו עד שיזה ג' וז' ויטבול בז', ובזה מחולקין דנזיר שהי' טמא בעת שקיבל נזירותו יום ז' עולה לו ממנין נזירות, אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה, וטעם הדבר דנזיר שקיבל נזירות בטומאה חלה עליו נזירות לאלתר, והלא בעי הערב שמש ואיך יחול עליו נזירות ? פי' בתוס' דטבול יום קלישא טומאתו ולא מעכב מלחול נזירות עליו, אבל בנזיר טהור שנטמא צריך להביא הקרבנות ביום ח' ואח"כ מונה נזירות חדשה, (דף יז)

[סז] בין נזיר טהור ובין נזיר טמא אם כתרו בם לטהור לא תלך לביה"ק, וכן אם חפץ לקבל עליו נזירות והוא בביה"ק והתרו בו לא תנזור בודאי לוקה ולא צריך שהייה, וכ"ת לאו שאין בו מעשה הוא במאי שמקבל נזירות ליתא דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כן פי' בתוס'

[סח] אם נכנס הנזיר בשידה תיבה ומגדל לביה"ק והיינו נכנס בהיתר דלא לקי אכניסה ובא אחד ופרע עליו המעזיבה בעיא דלא אפשיטא הוא אי גמרינן שהי' כדי השתחואה דוקא כמו שנטמא בביהמ"ק, אבל אבראי לא או דלמא ל"ש תיקו, ופי' בתוס' דדוקא באונס דאי ברצונו א"כ הוא עצמו פשע כה"ג פשיטא שחייב, אלא באונס ע"י אחר, ופשוט הוא שאם שהה בודאי חייב מלקות ואם לא שהה משום ספיקא לא מלקינן לי', אבל הרמב"ם פסק דאפי' אם שהה ג"כ אינו לוקה אלא מכות מרדות, וכבר השיגו הראב"ד, ובמגדול עוז מתרץ דעת רבינו ע"פ הירושלמי עיי"ש, ובזבח חודה מפרש דהרמב"ם מיירי ששהא רק שהייה מועטת ולא כדי שיעור השתחואה בפישוט ידים ורגלים עכ"ל, ולפ"ז ק"ל למה לא מביא הרמב"ם עיקר הספק דאיתא בגמ' ועדיין צ"ע

[סט] אם נכנס לביה"ק בלא שידה תיבה ומגדל אף שהי' אנוס בכניסה לא בעינן שהייה דהא גבי פנים כל שהי' טמא קודם כניסתו ונאנס ונכנס פשיטא לן דלא בעינן שהייה דלא גמרינן שהייה אלא בשעה שנכנס לא הי' שם שום איסור בדבר, וא"כ גבי נזיר נמי פשיטא דאם נכנס לביה"ק בשוגג נמי והתרו בו דלוקה אף דלא שהה (משל"מ)

[ע] אם נכנס לאוהל שהי' שם גוסס ומת הגוסס דנמצא שלא נתחייב כלום בכניסתו אפשר כיון שרוב גוססין למיתה חשוב כמזיד במאי שנכנס והספק הוא דוקא באונס כדאמרן, ואם בשעה שנכנס