עשירית האיפה חלק א קז

א"כ הו"ל הקדש טעות ולא חיילא כלל, או דלמא לא הפרישו אלא אדעתא שתחזור ותלד ויתחייב בנזירות וכיון שחזרה וילדה חלה עליו קדישה משעה ראשונה ואסיר בגיזה ועבודה, ואינו הקדש טעות, אלא כגון מי שהפריש קרבן דסבור שהוא חייב ונמצא שלא הי' חייב אז ודאי פטור, אבל המפריש קרבן בשביל שהי' סבור שהי' חייב בו עכשיו ונמצא שלא הי' חייב אלא לאחר זמן אפשר דלא מיקרי הקדש טעות ונשאר בתיקו, אבל התוס' פי' דמיירי דוקא היכא דחזרה וילדה באותו הריון עצמו ולד קיימא ויש הוכחה מדהוא בר קיימא, הנפל ג"כ הי' בר קיימא דטפה אחת היא ונחלקת לשנים הלכך חלה קדושה על קרבן שהפריש לאסור בגיזה ועבודה, או דלמא אפי' בכה"ג דקיי"ל לא מחית אינש לספיקא לא חלה קדושה על הקרבן כלל מכח ההפרשה הראשונה דשמא מקצת טיפה נקלטה מיד, ומקצת הטיפה אחר ב' ימים והוי נפל ותיקו, ולפ"ז דאם לא ילדה מאותו הריון ואף דחזרה וילדה אח"כ דאינו קדוש כלל משום דבשעה שהפרישו לא הי' חייב בנזירות ובשעה שחל עליו הנזירות הי"ל אז להפריש הקרבן, א"כ לפ"ז האומר הרני נזיר לכשיארע דבר פלוני וקודם שאירע, אותו דבר הפריש קרבן אף שאח"כ אירע אותו דבר לא חלה קדושה על הקרבן היפך פירש"י, ואפשר לומר דשאני הכא שהפריש הקרבן בשעת ההפלה כסבור שחייב בנזירות בשביל ההפלה, ואם לא חזרה וילדה מהריון זה. ס"ל להתוס' דפשיטא שלא חל עליו קדושה כלל, אבל כיון שחזרה וילדה מהריון זה איכא למימר מדהאי בר קיימא האי נמי בר קיימא עכ"ל המשל"מ, ותמה עוד שם על הרמב"ם שכתב דהפריש קרבן ואח"כ הפילה, לא כמ"ש בגמרא דמשמע דקודם שהפילה הפריש קרבן דכיון דבשעת ההפרשה לא חל עליו עדיין אף שחל עליו אח"כ חיוב הנזירות, לא חלה קדושה על הקרבן וצריך להקדישו עוד הפעם דלפי צד זה הפלת אשתו לא מעלה ולא מוריד והניח בצ"ע, ובתוס' רעק"א הקשה למה האיבעיא בגמ' לענין קרבן לענין גיזה ועבודה. ולא לענין שינהג נזירות בשביל הנפל וא"ל דבלא"ה צריך לנהוג נזירות מכח הלידה השניה הא נ"מ באם הלידה שניה היא בת והנפל זכר והניח בצ"ע לפי' גירסת הרמב"ם והראב"ד

[מא] שני חברים שעמדו ביחד ואמר האחד הרני נזיר כשיהי' לי בן וחבירו אמר ואני הרי חבירו נזיר מיד כ"כ הרמב"ם (פ"ב דנזירות ה"ב), ותמה הראב"ד מאין הוציא הדין שיהי' נזיר מיד אלא כשיהי' בן לראשון, או לשני אבל נזירות מיד ליכא למתפיס וכן אי' בגמ', ופי' בכ"מ דהרמב"ם מפרש דהשני סמך על החלת דבריו של ראשון שיהא נזיר בלא תנאי ובן

[מב] שני חברים עומדים ואמר הראשון לשני כשיהי' לך בן ושמע ואמר ואני אין זה נזיר שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר שאני אוהב שלך, וחפץ אני שיהי' לך בן, וכתב הראב"ד בזה שהוא ספק וצריך שימנה שני נזירות

[מג] שני חברים שעמדו ואמר האחד הרני נזיר כשיהי' לפלוני בן, ושמע חברו ואמר ואני, ה"ז ספק שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו או לומר שאני אוהב אותך כמותך וספק נזירות להקל, ולהראב"ד היא ג"כ לחומרא דכאן דסליק בתיקו לא פליט מחד נזירות לית לי' תקנתא עד דימנה שתי נזירות חד לבן חבירו, וחד לבן עצמו, פי' כיון דלא ידעינן מה כונתו אם שיהי' לעצמו בן או לחבירו, וטעם הראב"ד דלא אמרינן ספק נזירות להקל אלא כשהספק אם חל עליו נזירות או לא, אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שהספק בזמן חלות הנדר בזה לא אמרינן ספק נזירות להקל, ותמה במשל"מ דהלא טעם דאמרינן בספק נזירות להקל משום דכיון דספיקא חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיקא דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ועל ספיקו לא מצי מגלח, ולפי טעם זה אין לחלק חילוק הראב"ד והניח בצ"ע

[מד] שיטת רש"י מבאר שם המשל"מ לפי גירסת רש"י באומר הרני נזיר לכשיהי' לי בן ושמע חבירו ואמר עלי אין המתפיס השני נזירות אא"כ נולד לו בן משום דאגופיה משמע, ואם אמר בפירוש ואני כשיולד בן להנודר הוי נזיר המתפיס דה"ק רחימא לי', ואם אמר הרני נזיר כשיהי' לפלוני בן אם אמר ועלי פשיטא דאין המתפיס נזיר אלא א"כ נולד לו בן שהרי אפי' במקום דכסיפא לי' אמרינן דאנפשי' קאמר כ"ש במקום דלא כסיפא לי', אך היכא דקאמר ואני אז הדבר בספק דדילמא רחימנא לי' קאמר ואינו נזיר אלא כשיולד לפלוני בן, או דילמא כל באפיה לא כסיפא לי' ואינו נזיר אלא כשיולד בן למתפיס. ורש"י לא ס"ל כהגאונים דאת"ל הוי פשטיותא, ולפי דבריו בכל הצדדין בין באומר הרני נזיר לכשיהי' לי בן ושמע חברו ואמר עלי או ואני, או באומר הרני נזיר לכשיהא לפלוני בן ואמר ועלי או ואני איכא לספיקי דאפשר דאינו נזיר אא"כ נולד בן למתפיס ואנפשי' קאמר, או דילמא אדחברי' קאי ואינו נזיר אלא כשיהי' בן לו או לפלוני, ומיהו נראה דאף לשיטת רש"י דס"ל דאת"ל לאו פשיטותא היא מ"מ אפשר לומר דלעולם פשיטא לי' לתלמודא דבאומר הרני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ועלי דפשיטא דאנפשי' קאמר ואינו נזיר אלא לכשיהי' בן למתפיס כיון דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דבלשון עלי לא שייך למימר רחימא ועוד דכל שלא בפניו לא כסיפא לי', אך נסתפקו בשלא בפניו בלישנא דאומר ואני משום דבהאי לישנא שייך למימר רחימא לי', ולפי דרך זה הדבר שנשאר בספק הוא באומר לכשיהי' לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי או ואני או כשאומר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני דאפשר לומר בכל החלוקות הללו דאנפשי' קאמר ואינו נזיר אלא כשיולד בן למתפיס, או אפשר דאדבורי' קאי ואינו נזיר אלא כשיולד בן לנודר לפלוני עכ"ל

[מה] אם חפץ אדם לקבל שתי נזירות ואמר כך הרני נזיר ונזיר כשיהי' לי בן התחיל מונה, את שלו ואח"כ נולד לו בן משלים את שלו ואח"כ מונה את של בנו, ופי' בתוס' דשתי נזירות מיוחדים הן שהרי קבלו מתחלה קודם נזירות בנו ובמלאת ימי נזרו מגלח ומביא קרבנות לנזירות דנפשי', ואח"כ מונה של בנו, וכן כשיגלח על נזירות בנו יגלח ויביא קרבן נזירות, ומיירי בנזירות מועטת, אבל אם