אשר לשלמה צח

דבר לצדקה ואומר בכך אתננו ואין כאן נדר משום אמירה לגבוה ואין נקנה אלא בדמים אפי' איתיקר אח"ך והוי אח"ך רווחא להקדש מ"מ כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול אחר זמן. ומינה למאי דאנן קיימין ביה דכיון דהדבור לא חל עליהם בשעתו שלא היו שם היורשים שוב לא יחול אחר זמן כששמעו ושתקו ואין כאן כ"א דברים שבלב. וא"כ בנד"ד שלא היו היורשים באותו מעמד אף אם יתברר שאח"ך שמעו ושתקו לא מהני והגם כי כתבנו במ"א כי הרב הגדול מוהר"ר אי"ש הצרפתי זלה"ה הוא היה אומר דאע"ג דאנן קי"ל דיש ויש הלכה כבתרא מ"מ היכא דהכריע מור"ם כי"א קמא אנן הכי נקטינן. ומשתמש בכלל זה הרב הגדול כמוהר"י ן' וואליד ז"ל בספרו ויאמר יצחק בכמה מקומות לך נא ראה. וכאן הכריע כי"א קמא שכ' ויש להחמיר כס' א'. ואין לומר דאין זו הכרעה רק חומרא בעלמא. שהרי ביו"ד סי' רמ"ח סי"ג הביא מור"ם ב' הסברות וכ' והעיקר כס' א' וציין לח"מ סי' זה

מ"מ בזה נראה דלא אזלינן בתר הכרעת מור"ם. והט' שהרי מר"ן בב"י יו"ד סי' רנ"ח הביא תשו' הרא"ש הנז' וכ' עלה בבד"ה וכן פסק הרב אלפס והתוס' והרא"ש דפ' שור שנגח והרמב"ם בפ"ח ממתנות עניים ע"כ. וכיון דאנהרנהו לעיינין שכן היא ס' ג' עמודי הוראה אשר הב"י נשען עליהם תמיד כאשר השרישנו כידוע ואפי' תרי מגו תלתא. א"כ הא ודאי דאנן הכי נקטינן. שבודאי שכן הוא דעת מר"ן דהא איכא כולהו תלתא עמודי הוראה. וכ"ש דגם התוס' אית ליהו הכי

מעתה אשכחנא פתרא למה דיש לתמוה על רבינו הטור שהביא תשו' הרא"ש הנז' להלכה בח"מ סי' רי"ב. אחרי שהרא"ש בפסקיו בפק' דתענית כתב דגבי צדקה מועיל גמר ללבו וכמ"ש מהריק"ו שורש קס"א כאשר הב"ד מר"ן בב"י יו"ד סי' רנ"ח. וכ' הב"י ח"מ סי' ק"י משם הר' יהודה בן הרא"ש דכשהפסקים עם התשו' סותרים. העיקר הם הפסקים. ועי' בטור ח"מ סי' ע"ב סל"ד במ"ש והאחרונה היא. וכ"כ מהרימ"ט ח"מ סי' כ"ג וז"ל וכבר אמרו שלעולם אנו סומכין על דבריו שבהלכות יותר מדבריו שבתשו' כמ"ש הטור מפני שהיא באחרונה ע"כ. וא"כ היאך סמך רבינו הטור על דבריו שבתשו' הפך דבריו בפסקים אכן אנהרנהו לעיינין מר"ן בבד"ה שכ' שכן היא דעת הרא"ש בהלכות פ' שור שנגח. ואמטו להכי פסק הטור כהך תשובה. והט' משום שכן היא דעתו בהלכות וגם בתשו'. ותרתי טב מחדא. ועי' כנה"ג ח"מ סי' רי"ב הגה"ט אות מ"ב. ואמנם רבינו הב"י ביו"ד סי' ר"א כ' דהא דמשמע מדברי הטור ח"מ סי' ע"ב דכדברי הרא"ש בפסקים נקטינן נגד דבריו בתשו' אפשר לומר דלאו כללא כייל לכל מקום אלא בההיא תשו' דוקא קאמר שהיה ידוע לו דדבריו בפסקים היו אחרונים לו ע"ש. ועי' כנה"ג ח"מ סי' ע"ב הגה"ט אות ס"ט דמר"ן גופיה בתשו' אה"ע סי' ב' כ' שכלל זה לעולם. ע"ש

וחזיתיה להפרמ"א ח"א סוס"י ז' שתמה על תירוץ מר"ן התימא הנ"ל וז"ל ודבריו אלו הם תמוהים כיון דקי"ל דברים שבלב אינם דברים וכדאמר שמואל בפ"ג דשבועות גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכדכתב הרא"ש ריש כלל יג' יעו"ש וא"ך איך יתחייבו היורשים לתת פירות האילן וכדומה לעניים כאלו נדרו הם עצמם והרי אין נדרם נדר מה שלא הוציאו בשפתם ע"כ

ואהמ"ר תמיה אני על תמיהת הרב. דמאי קמקשה מ"ש הרא"ש ז"ל אחר דכמה רבוותא פליגי עליה והביאם הב"י יו"ד סי' רנ"ח דהמרדכי כ' דהגאון בתשו' ורש"י בתשו' ס"ל דגמר בלבו ליתן צדקה כאלו הוציא בפיו ומהרי"ק שורש קס"א כ' שהרא"ש בתשו' הנ"ז תופס כר"י ושר"ת חולק וכן דעת רבינו פרץ ז"ל והרא"ש גופיה בפ"ק דתענית ושכן הסכים מהרי"ק ע"ש. ומר"ן גופיה בח"מ סי' רי"ב הביא ב' הסברות. וכן דעת מור"ם ביו"ד סי' רנ"ח. ואי קשיא הא הו"ל להקשות ממ"ש מר"ן בבד"ה על דעת הרא"ש שבתשו' הנ"ז שכן היא דעת ג' עמודי הוראה וגם התוספות. דמר"ן גופיה אזיל בתרייהו. ויותר היה לו להקשות בכח ממ"ש שכן היא דעת הרמב"ם בפ"ח ממתנות עניים כהרא"ש בתשו' הנ"ז וא"כ איך קאמר לדעת הרמב"ם להפך. וכמדומה כי כעת לא זכר שר את כל הנ"ל. ולעיקר קושיית הרב לדידי חזי לי דלא קשה כלל. וכמש"ל

עוד נראה לענ"ד לומר. דהא דבעי שיהיו היורשים באותו. מעמד. הט' דמצינו להכנה"ג הגה"ט אות ט"ל דתמה על תי' הב"י וז"ל איברא שדבריו תמוהים דלמה נאמר דשתיקותם הו"ל כאלו הם נדרו. ע"כ. ומשתמען מלוהי דאין כוונתו להקשות דאף דנימא דסבור וקביל הרי ליכא הוצאת פה וכקושית הפרמ"א ז"ל. אלא דקשיא ליה אעיקרא דדינא. דמי יימר דמדשתקו סבור וקביל. דדילמא הא דשתקו משום דלא חשו לדבריו כלל. ואנן בעניותין יש לנו ראיה לדברי מר"ן ז"ל שהרי המרדכי פ' ז"ב והבי"ד לפסק הלכה מור"ם ז"ל במפה ח"מ סי' פ"א ס"ז וז"ל מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק שתיקה כהודאה דמיא ואע"פ שלא דבר האב כלום דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולמחות. ע"כ. ומינה לההיא דמר"ן ז"ל. דכיון דהיורשים שומעים השכיב מרע מורישם נודר הו"ל לגלות דעתם דלא ניחא ליהו ולא מקבלי עלייהו ומדלא מיחו אלמא סבור וקביל. וכיון שכן הא ודאי דלא אמרינן כן אלא כשהיו באותו מעמד. דומיא דההיא דהמרדכ"י ומור"ם ז"ל שכ' בפני אבי הבן. דמשמע הא שלא בפני אבי הבן הגם דשמע אח"ך ושתק ולא נימא בהכי הא שתיקה כהודאה הכא נמי לא אמרינן כששתקו סבור וקביל אלא כשהיו היורשים באותו מעמד בפני היורש

ומעתה במאי דאנן קיימין דלא הוו היורשים באותו מעמד. שהיו בעיר אחרת שדרים בה. אין היורשים חייבים לקיים נדר מורישם. והגם דנימא דאפשר דלבתר כן שמעו כל מה שאמר המוריש ושתקו אלא ששוב אח"כ צווחו. אפ"ה לא אמרינן בכה"ג סבור וקביל. ומה גם דאין כאן אלא ספיקא. דמי יימר ששמעו שלא נתן כי אם השכי' דהוי דבר שלא בא לעולם דאז הדין הוא דבלא סבור וקביל לא מהני. דדילמא היו סוברים שהיתה הצוואה באו"ה שהקנה דקל לפירותיו שאינם יכולים למחות. וא"כ מידי ספיקא לא נפקא. והיורשים הם המוחזקים דלא אמרינן בצדקה לעניים ספיקא לחומרא. דדין ספק צדקה לעניים כדין ספק