אשר לשלמה צט

דהדיוט וכמ"ש מור"ם בתשו' סי' מ"ח וכ"כ מהרימ"ט ח"א סי' ט"ל דספק שבין אדם לעניים כשאר ספיקות ואזלינן בהו לקולא ובחח"מ סי' ן' כ' דלגבי צדקה לעניים כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא. ועי' מחנה אפרים הל' צדקה ס' ב' והכנה"ג ח"מ סי' רי"ב הגב"י אות כ"ה והמט"ש הגב"י אות כ"ג וכ"ה. ועי' בש"ע יו"ד סי' רנ"ט ס"ה ומ"ש הש"ך שם. והכנה"ג ח"מ סי' ר"ן הגב"י אות ט"ו שהאריך בזה והשיג גם על הש"ך וכ' דמ"ש שם דחייב ליתן לצדקה הוא במעות של צדקה דליכא למימר העמד ממון על חזקתו וכדאוקמה מוה"ר ז"ל ח"מ סי' ט"ל לתשו' מהר"י אדרב"י ז"ל או בממון דאיהו לא קיים ליה בנפשיה והדבר ספק אצלו דאזלינן לחומרא אבל היכא דאיהו קים ליה בנפשיה או שהממון בחזקתו אפילו לגבי עצמו נקטינן לקולא וכו' ע"ש. ובאות י"ו כ' אפי' למאן דפוסק לחומרא היינו דוקא כשההקדש הקדש אלא שאנו מסופקים אם יכול לחזור או לא אבל היכא דהספק הוא אם חל ההקדש או לא נקטינן לקולא הרשב"א בתשו' ח"א סי' תרנ"ו הראנ"ח ח"א סי' כ"ה ע"כ. וכ"כ ה' עין משפט חיו"ד סי' ז' וזל"ה לא חייל נדרא מספיקא והם מוחזקים והמע"ה כדפסק מר"ן בש"ע סי' ר"ן דאם הקדיש כל נכסיו ועמד חוזר אף דהוי ספיקא בגמרא. נקטינן לקולא כמבואר בב"י וגם הפוס' דפסקו לחומרא הא כבר כ' הרשב"א והראנ"ח הביאם הכנה"ג דהיינו דוקא כשהוא הקדש אלא דאנו מסופקים אם עמד חוזר אם לאו אבל היכא דהספק אם חל ההקדש על דבר שאינו בעולם א"ל לא. ע"כ

אחרי כותבי. ראיתי להרה"ג כמוהר"י ן' וואליד ז"ל בספרו ויאמר יצחק חיו"ד סי' ס"ו שנשאל במי שכתב בכתב יד שהוא מתנדב כו"כ ונלב"ע אם חייבים היורשים לפרוע חוב אביהם מפני אמ"ל כמס"ל ומני"ר כ' שם על דברי הפוס' הנז' שם שחייבו היורשים לקיים מה שנדר אביהם דעדיין יש לחקור חקירה א' דאפשר שלא הוציא בפיו הנדר. וע"ז אסף וקבץ דברים הנאמרים בספקא ואסופא דמילתא הב"ד מר"ן ח"מ סי' רי"ב שכ' ב' הסברות ומור"ם הכריע כדעה א' ואנן קי"ל כהכרעתו כשמביא מר"ן י"א וי"א ומ"מ ה"ד לגבי הנודר אם צריך לקיים נדרו ולחוש לעצמו או לא אבל לכ"ע אין כופין אותו בכך וכמ"ש בהגהת יו"ד הנז' יעו"ש וא"כ אין בידינו לחייב ליורשים כיון שלא הוציא בפיו ולא יהיה אלא ספק אם הוציא הדבר בפיו א"ל מספיקא לא מפקינן ממונא מיד היורשים המוחזקים והמע"ה דגם לגבי הקדש אמרינן נמי. עכת"ד

המבואר מדברי הרב דאי הוה ברור ליה שיצאו הדברים מפי המוריש לא היה נשאר לו מה לחקור עוד ולית דין ולית דיין ופשוט הוא דחייבים היורשים ומסגנון דבריו משמע דהט' מפני אמ"ל כמס"ל יען כי הוא הטעם האמור בשאלה שם

ואהמ"ר ממני"ר כל דברי התשו' ההיא נפלאו ממני. דהא דאמ"ל כמס"ל אי אמרינן בהקדש עניים פלוגתא דרבוותא היא. ועי' מ"ש מר"ן בבד"ה יו"ד סי' רנ"ח משם תשו' הרשב"א דלא אמרינן כן בהקדש עניים ועי' מהרימ"ט ח"א סי' כ"ב מ"ש בזה. והמחנה אפרים בהל' צדקה סי' ב'. והגם דמור"ם ביו"ד סי' רנ"ח סי"ב כ' גבי צדקה אמ"ל כמס"ל. מ"מ הרי דעת מר"ן בב"י להפך וכמ"ש בב"י ח"מ סי' קכ"ה וסי' רמ"ג אדברי הטור אין דברי רבינו מכוונים שלא אמרו אמ"ל כמס"ל אלא לגבי הקדש וכו' ע"ש. ואנן בעניותין כתבנו למעלה משם הרב שע"א ז"ל ח"מ דף ס"ה ע"ד שהרב בני יעקב ד' פ"ג ע"ג והרב משאת משה ח"ב ח"מ סי' כ"ד וכ' דאנן בתר מר"ן וסיעתו גררינן דלא אמרינן אמ"ל כמס"ל בהקדש עניים. הן אמת. דמצינו למר"ן ז"ל בתשו' אבק"ר סי' פ"ג שחייב את היורש לקיים את נדרו ואע"ג דמ'ר הוא דס"ל דלא אמרינן אמ"ל כמס"ל בהקדש עניים והט' משום דכיון דהדבר ישנו בעולם חל השעבוד על הנכסים וכמ"ש למעלה משם מהרמ"ג והשע"א ז"ל. וא"כ גם בנדון הרב היה ראוי לומר כן אי איירי בישנו בעולם מטעם זה. ולא מטעם המלך

אלא דגם זה לא יגהה מזור שהרי מור"ם ז"ל תשובתו בצדו בסי' מ"ח ופליג עליה דמר"ן ועי' בשע"א ד' ס"ה ע"ג שכ' פלוגתא דרבוותא בזה. וכבר ידוע דקבלת הקדמונים זיע"א דברי מר"ן לא היתה כ"א על הב"י והש"ע דוקא וכמ"ש בסי' ה' וי"ץ גופיה בדינים נפרדים שבסוף חח"מ אות ב' משם מוהריב"ע ומוהריב"ץ ז"ל. ושם נאמר שאם נמצא חולק עליו אז המורה יכריע ע"פ הרוב או ע"פ ראיותיו ע"ש וא"כ היורשים המוחזקים יכולים לומר קי"ל כמ"ד דאין היורשים חייבים לקיים נדר מורישם דגם בהקדש אמרינן הכי וכמש"ל וכמ"ש ה' וי"ץ גופיה

גם מ"ש הרב אבל לכ"ע אין כופין אותו בכך כשלא הוציא בפיו וכמ"ש בהגהות יו"ד ע"כ. הנה למד הרב כן ממ"ש מור"ם שם בדעה א' וז"ל אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו וא"ץ אמירה אלא דאם אמר כופין אותו לקיים ע"כ. ומשמע ליה להרב דאם לא אמר רק חשב אין כופין אותו אפי' לדעה זו

ואהמ"ר לא שלטו עיני מאורי אור קדשו במקור הדברים בהמרדכ"י בפ"ק דקידושין שכ' וז"ל כיצד אמ"ל כמס"ל האומר שור זה עולה וכו' וה"ה נמי במחשבה בלא אמירה כדכתיב כל נדיב לב כדילפינן בפ"ג דשבועות אלא משום דהכא מיירי שכופין אותו ב"ד לתת ואין אנו יודעין מחשבתו עד שיאמר אבל ירא שמים חייב משיחשב ע"כ

הרי מבואר דהא דאין כופין ע"י מחשבה היינו משום דאין אנו יודעין מחשבתו. וא"כ כאשר יהיה האופן כנדון הרב שכתב בכתב יד שהוא מתנדב כו"כ דמחשבה ודאי מיהא איכא וליכא ספיקא קמי הרב אלא אם הוציא בפיו. הא ודאי דלדיעה זו כופין

קנצי למילין דהאי גוונא דאנן קיימין ביה דהוי דשב"ל. היינו הך דמר"ן בב"י סי' רי"ב שהב"ד למעלה דמצריך שיהיו היורשים באותו מעמד ושמעו ושתקו. וכיון דבנד"ד לא היו היורשים באותו מעמד כשצוה השכ"מ מורישם לא חל עליהם נדר המוריש כלל לדעת מר"ן בב"י דגררינן בתריה. ולא צרכינן בזה תו לדגל הקי"ל ועי' המט"ש ח"מ סי' רי"ב הגב"י אות זך שכ' אם הבנים החזיקו כמה שנים בצדקת אבותם לא מקרי לגבי דידהו נדר מים רבים יו"ד סי' ס"ג ד' ס' ע"ב. ע"כ. וכ"ש בנד"ד ששמעתי באומרים כי לפי דעתם היתה באו"ה שאינם יכולים למחות. וגם