אשר לשלמה צז

איך שיהיה דעת הריטב"א היא. דאי אין כאן אלא לשון נדר או שבועה אין חייבים היורשים ואין בו מלד"ה ומדהביאו מרן בב"י ולא ערער אלמא ס"ל כוותיה. וכמ"ש במ"א משם הכנה"ג בתשו' בכמה מקומות. וגם מור"ם הביאו במפה להלכה. וכ"כ בסי' רט' גבי נשבע בדשב"ל וז"ל ולכן אם לא נוכל לכוף אותו לקיים שבועתו כגון שמת אין הקנין כלום. והוא מתשו' ריב"ש סי' של"ה אשר מתשו' זו השיג מור"ם בתשו' סי' מח' על תשובת מר"ן שהביא בסי' מז' כמביא למעלה

ואחזה אנכי דדברי מר"ן סתראי נינהו. דכאן בסי' רנ"ב הביא בב"י דברי הריטב"א להלכה דלשון נדר אינו מועיל לחייב היורשים. ובתשו' הנ"ז פסק דזכו העניים. ואיך שייך כאן לתרץ ולחלק כחילוק השע"א ומהרמ"ג הנ"ז. שהרי הריטב"א איירי בסתם בין בדשב"ל בין בישנו בעולם. ויש לתמוה ג"כ אמור"ם ז"ל שלא השיגו גם מדברי הריטב"א הללו שהביאם בב"י

וחזיתיה להרב כמהור"ר חסדאי הכהן ז"ל בתשו' הובאה בספר פרמ"א ח"א ד' כ"ה שכ' וזל"ה ובהרב הגדול מוהר"א ן' חיים ראיתי שכ' בסי' קג' דאפשר דגבי נודר ונשבע להקדיש או ליתן לעניים שהוא דבר מצוה חייבים היורשים לשלם אבל אם נשבע בדבר הרשות אין היורשים מחוייבים וכו' ובזה נראה להסכים דעת הרמב"ם ז"ל עם מ"ש הריטב"א והריב"ש דאין היורשים מחוייבים לסלק מה שנתחייב אביהם בשבועה בדבר הרשות ושאני הכא לדבר מצוה ע"כ

מעתה אתו שפיר דברי מר"ן כחדא נפקין וכחדא שריין. ולאו סתראי נינהו. דבתשובה איירי בנודר צדקה לעניים. ולכך קאמר זכו העניים. ואלו בב"י סי' רנ"ב שהביא דברי הריטב"א שכ' שבשבועה אין חייבים היורשים היינו בנשבע לדבר הרשות. וממילא רווחא להשגת מור"ם בתשו' על מר"ן מההיא דהריב"ש דדבר מצוה שאני. וכמ"ש מהראנ"ח ז"ל

ואולם כ"ז לא יגהה מזור למאי דאנן קיימין. בתר דאשכחן למר"ן בב"י סי' רי"ב דהוצרך לתרץ דבמה ששמעו ושתקו סבור וקביל. קושטא קאי. דרבים לוחמים על מר"ן בתירוץ זה. והרב מהרמ"ג בתשו' שהובאה בד"ן סי' כ"ז כ' ואע"פ שמימיו אנו שותים וכל בית ישראל חבירים בזה דברי הרמב"ם ז"ל אינם סובלים פירושו שהיא אוקמתא בדברי הרמב"ם ז"ל דאיירי בשעמדו שם היורשים ושתקו מה שאין נשמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל והרב מהרימ"ט בחלק א' וב' דחה פירוש זה בכבוד ובמורא גדול ע"ש

גם רבינו הכנה"ג בסי' רי"ב הגה"ט אות ל"ג כ' איברא שדבריו תמוהים וכו' ע"ש. ובהגב"י אות כ"ט כ' דזה תימה דדברי הרמב"ם ז"ל בסתם נאמרו ומצאתי בתשו' כ"י למהרמ"י ז"ל כ' והיותר נראה להרמב"ם ז"ל דבנודר עליו לצדקה חל הנדר וב"ד יורדין לנכסיו כשיבוא לעולם בע"כ וכיון שכן כשמת המקדיש נכסים היו משועבדים לזה ההקדש ונפרעים מהיורשים ע"כ. ופירוש מהרמ"י ז"ל הנז' הוא כפי' מהרמ"ג הנז' ז"ל. כל מאי דמחלק מהרמ"ג ז"ל הוא לדעת הפוס' דכ' מורם בתשו' דפליגי על הרמב"ם ז"ל דלדידהו ס"ל לחלק בין דבר שבא לעולם לדשב"ל. ואלו להרמב"ם לא ס"ל לחלק כן אלא אפי' בדשב"ל זכו עניים ונשתעבדו הנכסים כמו שיעו"ש. והסמ"ע סי' הנז' אחר שהביא תירוץ הב"י כ' ובפרישה כתבתי דנ"ל דטעם הרמב"ם הוא דכל שאומר כן הו"ל כאלו הקנה הבית לעניים עד שקבלו השכי' וכן האילן לפירות ואין בניו יורשים אותו הדבר עד שיקיימו תחילה לנדר ע"כ. והב"ח אחר שהביא תירוץ הב"י כ' ואין ספק שזה דוחק ויותר נראה דכיון דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו כדי שלא תטרף דעתו כ"ש במה שנדר לעניים חיישינן לטירוף דעתו ואע"ג דנדר במה שלא בא לעולם אפ"ה חל השעבוד על נכסיו ע"כ

אתה הראת חבל נביאים מתנבאים דהאי תירוצא דהרב"י דחיק ורחיק הוא ועי' להרב אורח משפט ח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות יט'

מ"מ אנן מה נענה. הלא אבותינו ורבותינו זיע"א קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם כל דברי מר"ן הקדוש ז"ל בין בב"י ובין בש"ע כמפורש בפסקי הא' זיע"א. וכיון שמר"ן הקדוש ס"ל כן אנו אין בידינו להחליט להפך. והגם דרבים לוחמים עליו מ"מ הדבר יצא מפי המלך אין להשיב. וכבר אמרו כ' כל אשר יעשה כפסק מר"ן עביד כמאתן רבנן וכמ"ש הברכ"י ז"ל ח"מ סי' כ"ה. ובפרט שכן היא דעת מור"ם ז"ל בסי' רי"ב שכ' וז"ל ודווקא אם הנודר קיים אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו. ע"כ

אלא דאכתי בעי חיקור דין בהבנת דברי מר"ן הב"י שכ' שהרמב"ם סובר דכיון שאומר מורישם כל מה שיוצא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקביל וכו' דממשמעות לשון זה נוכל לפרש ולומר דלא שאני ליה למר"ן בין היו היורשים באותו מעמד ושמעו מפיו ובין לא היו באותו מעמד אלא שאח"ך שמעו שכן צוה מורישם ובאותה שעה שתקו ושוב צווחו. שבכל גוונא אמרינן כיון ששמעו ושתקו סבור וקביל. אכן הסמ"ע סקי"ט כ' וז"ל הב"י דהיינו כשבניו היו באותו מעמד. כשצוה וכו' ע"כ והכנה"ג הגב"י אות כט' כ' וז"ל לפי תירוץ זה אם היורשים לא היו באותו מעמד לא קנה ההקדש וכו' גם מהרמ"ג ז"ל בתשו' הנז' כשהביא לשון מר"ן כ' דהי' דוקא אם היו שם היורשים כשצוה ושמעו ושתקו ע"כ. ומדבריהם דרבנן ז"ל נראה דלא מהני שמעו ושתקו כ"א דווקא אם היו באותו מעמד. דאם באנו לו' דכולהו רבוותא הנז' לא לכך נחתי אלא סתמא ואורחא דמילתא נקטי ולעולם דלדעת הב"י כל היכא ששמעו ושתקו מהני. זה נראה לי דוחק. ואם כן צריכין אנו לדעת טעמא דמילתא. דהלא מלשון מר"ן אין הכרח

והנלע"ד הוא. משום דיש להקשות אדברי מר"ן ז"ל דמה יועיל כששמעו ושתקו דאמרינן הרי סבור וקביל. והרי אין כאן כי אם מחשבה בלב. ואנן בעינן שיוציא בשפתיו. דאע"ג דכתיב כל נדיב לב. הא אמרינן דחולין מקדשים לא ילפינן וכמ"ש רבינו בעה"ט ח"מ סי' רי"ב סי"ב משם תשו' הרא"ש ז"ל. והב"ד מר"ן בש"ע שם ס"ח בסברא שנית בשם ויש מי שאומר. לכן ס"ל לרבנן דצריך שיהיו היורשים באותו מעמד. דאז אמרינן דכששמעו הדבר מפי המוריש ושתקו הו"ל כאלו הוציאו מפיהם. אך כאשר לא היו באותו מעמד אף ששמעו ושתקו לא הוי אלא דברים שבלב ולא מהני ליהו הוצאת פ"ה דידיה וכיון שלא חלה עליהם בשעה ראשונה שלא היו שם לא תחול אח"ך. וכה"ג כ' הר"ן ז"ל בפק' דקדושין הב"ד מור"ם ז"ל בד"מ יו"ד סי' רנ"ח וז"לה המוכר