אשר לשלמה צו

לא כ' הרמב"ם ז"ל שצריך לקיים דבורם אלא כ' זכו בהם העניים כלומר מטעם מלד"ה. ע"כ

ולכאורה יש לתמוה. דהרמב"ם בתחילת הלכה זו כ' והואיל והדבר כן וכו' וקאי אמ"ש בסוף הלכה שלפניה שכ' אע"פ שאינו וכו' ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. וע"ז קאמר והואל והדבר כן וכו'. ומסגנון לשון זה משמע דטעמא דמילתא הוא הואיל והדבר כן שחייב לקיים דברו. ולתירוץ הה"מ לא אתי שפיר לשון זה. וראיתי להרב קצה"ח סי' רי"ב סק"ג שכ' אדברי הה"מ וז"ל והיינו דאע"ג דהיכא דלא הושלש מתחילה לכך לא אמרינן מלד"ה אבל הכא שהיה מחוייב בדבר אם היה קיים עדיפא ולא גרע מהושלש מתחילה לכך. ע"כ. וכן מצאתי להרב מהרימ"ט ח"א סי' ט"ל שכ' ע"ד הרמב"ם הנז' וז"ל אי נמי יש לפרש דבריו ז"ל מטעם דמלד"ה כדאמרינן בס"פ מציאת האשה דכופין את היורשים עליה ואע"ג דלר"ת ז"ל לא אמרינן הכי אלא כשהשלישו מחיים ביד אחר כההיא דהמשליש מעות לבתו דס"פ מציאת האשה וההיא דהולך מנה לפ' דספק' דגיטין הכא עדיף טפי שהקנהו מחיים בלשון נדר וצוה היורשים עליה מצוה עליהם לקיים דבריו זהו מה שנלע"ד בדעתו של הרב ז"ל ולא שאמר שכשאדם מקנה דשב"ל יהיה חייב לקיים מטעם נדר ואם מת חייבים יורשים ליתן. ע"כ. ולא ידעתי למה לא כ' הרב שכ"כ הה"מ ז"ל

והשתא אתי שפיר האי לישנא דבהואיל וכו'. שהרי לא אמרינן בכה"ג דלא הושלש מתחילה לשם כך מלד"ה אלא משום שהואיל והדבר כן שחייב לקיים וכו'. ולא כמ"ש מור"ם בתשו' הנז' דלדברי המ"מ גם הרמב"ן חולק בזה וס"ל כמו שפי' הריטב"א דברי הרמ"א דבעי צוה ליורשים. דלדידיה קשה מאי והואיל והא בלא"ה אפי' בלא נדר כן הדין נותן דמלד"ה. ובודאי דגם הכנה"ג הכי שמיע ליה. והט' דניחא ליה לשון הרמב"ם לתירוץ הה"מ ובסי' רנ"ב הגב"י אות כ"ז הביא דברי מהרימ"ט הנז' ובזה ניחא לן מאי דחזינן ליה להכנה"ג בהגהות בית יוסף אות כ"ט דקמתמה על תירוץ מר"ן ז"ל וז"ל לפי תירוץ זה אם לא היו היורשים באותו מעמד לא קנה ההקדש וזה תימה דדברי הרמב"ם ז"ל בסתם נאמרו. ולמ"ש מור"ם ז"ל גם על תי' הה"מ יש תימה זו. שהרי ס"ל דלא אמרינן מלד"ה אפי' לדעת הה"מ אלא כשהיה היורש אצל הצוואה. אלא ודאי דלא שמיע ליה ההיא דמור"ם. וניחא ליה בדברי מהרימ"ט רבו. ועי' בכנה"ג סי' רנ"ב הגב"י אות ל"ב שהביא פלוגתא באם צוה בדשב"ל אי אמרינן מלד"ה ולא זכר שר את דברי הה"מ ומוהרימ"ט רבו דאיירי בדשב"ל וקא יהבי טעמא משום מלד"ה וס"ל שכן דעת הרמב"ם. והיינו טעמא דשאני הכא דאיכא לשון נדר ופלוגתא דרבוותא הנז' בדליכא לשון נדר

נחזור למאי דאנן קיימין ביה. שצוה ששכי' הבית ינתן לעניים. דהן הן דברי הרמב"ם ומר"ן הנז' ולדברי הה"מ הט' משום מלד"ה. ואע"ג דלדברי מור"ם בתשו' הה"מ ס"ל דלא בעי הושלש ואנן קי"ל דבעי הושלש וכמ"ש מר"ן להדייא ס"ב שכ' מלד"ה אפי' בריא שצוה ומת והוא שנותנו עכשיו לשליש לשם כך. ע"כ. ולפ"ז ההוא תירוצא דהה"מ לדידן לאו אליבא דהלכתא הוא. מ"מ הרי כתבנו דמהרימ"ט והכנה"ג והקצה"ח כולהו רבוותא ס"ל דלעולם בעינן הושלש אלא דהכא גבי נדר לא בעינן הושלש. ואע"ג שכ' הב"י בסוס"י רנ"ב משם הריטב"א אבל אם צוה על היורשים שלא בפניהם אין בו משום מלד"ה ע"ש. ובנד"ד לא היו היורשים אצל הצוואה. ומור"ם בתשו' כ' דנ"ל דלפ' הה"מ בזה. ומהט' כ' בנדון דידיה דלא צריכין לקיים דברי המת שלא היה יורש אצל הצוואה. מ"מ כ"ז הוא לדידיה דס"ל דלשון נדר לא הוסיף תת כח כלל ולזה מר הוא דקאמר דהה"מ ז"ל חולק על ר"ת ז"ל וס"ל דלא בעי הושלש אלא דמסתברא ליה דלא פליג אההיא דהריטב"א דמצריך שיהיה היורש אצל הצוואה. ואולם לדעת הנך רבוותא מהרימ"ט והכנה"ג והקצה"ח דס"ל דה"ה לא פליג אר"ת אלא דלשון נדר שחייב לקיימו לא גרע מהושלש. א"כ אינו צריך שיהיה היורש אצל הצוואה. וע"כ לא קאמר הריטב"א הכי אלא לרבוותא החולקים אר"ת דס"ל לא בעי הושלש לכך צריך שיהיה היורש אצל הצוואה. ואולם לר"ת וסיעתיה דבעי הושלש. לא צריך. כאשר יראה הרואה במשמעות דבריו שהביא הב"י. וכיון דנדר הוי כהושלש אינו צריך שיהיה היורש בעת הצוואה

ומור"ם ז"ל סי' רנ"ב כ' וז"ל מי שנשבע או נדר ליתן לפ' כו"כ ומת ולא נתן יורשיו פיטורים ואין בזה משום מלד"ה. ב"י בשם הריטב"א. ע"כ. וכ' הסמ"ע יורשיו פטורים. שם סיים בטעמו וכ' כיון שלא נתן גם לא צוה להיורשים ליתן. ע"כ. דוק מיניה. דאם צוה להיורשים הרי הם חייבים לקיים דברי המת. וזה תימא. איך כ' כן אדברי מור"ם. דהגם דהריטבא כ"כ כמ"ש בב"י. מ"מ הריטב"א לטעמיה דפליג אר"ת וס"ל דלא בעי הושלש אלא העיקר הוא כשצוה היורשים. ומור"ם אזיל בזה כדעת מר"ן דפסיק ותני כר"ת דבעי הושלש. וא"כ מאי אהני אם צוה היורשים כשלא הושלש. גם על הש"ך שם יש לתמוה. שבסק"ז הביא דברי הסמ"ע וכ' עליו משמע דאף דלא הושלש לשם כך כיון דצוה ליורשיו ליתן אמרינן ביה מלד"ה וכ"כ ריטב"א ובב"י הביאו. ע"כ. ולא ידעתי איך לא ערער על הסמ"ע שהביא סיום דברי הריטב"א אדברי מור"ם דהלא הריטב"א לטעמיה אזיל דלא בעי הושלש. אבל מור"ם ס"ל כמר"ן דפסק כדיעה א' שהביא הריטב"א שכתב להדייא אבל כל שלא הוציא מעות מתחת ידו אע"פ שצוה את היורשים לעשות אין בו משום מלד"ה ע"ש. וא"כ לדיעה זו צריך לסיים בטעמא דמילתא כיון שלא הושלש

והנלע"ד דהסמ"ע והש"ך ז"ל אין כוונתם לומר טעם זה לדעת מור"ם. דהא ודאי מור"ם לא ס"ל כן. ולכך השמיט סיום דברי הריטב"א. אלא משום דדעת זו דהריטב"א לא נזכרה בש"ע כלל לא בדברי מר"ן ולא בדברי מור"ם במפה. לכן בדברי הריטב"א הללו שהביא מור"ם כ' הסמ"ע שם סיים בטעמו ולא קאמר בטעמא. ור"ל דהאי טעמא לדידיה לא לדעת מור"ם. וכוונתו לזכור דעת הריטב"א שחולק עליהם. ולפי שהסמ"ע לא ביאר דעת הריטב"א להדייא. לכן כ' הש"ך אדברי הסמ"ע משמע דאף וכו'. וע"ז סיים וכ"כ הריטב"א ובב"י הביאו. והיינו תשו' הריטב"א הא' שהביא הב"י שם שכ' הריטב"א פלוגתא דרבוותא ואיהו ס"ל דכשצוה להיורשים מהני: