אשר לשלמה עג

מוסיפין מכח האומדנא. ובההיא דח"ב הגם שיש בהסכמה חרם אפ"ה הקי"ל על השוכר ועיקר סמיכתו על מ"ש בתחילה כיון דליכא אומדנא אין מוסיפין. והוסיף נופך לחזק את הדין שדעתו נטויה שאין כח באומדנא להוסיף אבל על סברא זו לבד לא היה סומך אחר שהוזכר חרם בהסכמה. ולכך בההיא תשו' שהביא הב"י דאיכא שבועה ואיכא אומדנא דמוכח חשש להחמיר להוסיף מכח האומדנא. והגם דמהרשד"ם ומוהר"י הלוי כתבו בפשוט דכך היא סברת הרשב"ץ. המה לא ראו ספר התשב"ץ. כי בימיהם עדיין לא נראה בעליל ס' התשב"ץ וגם מר"ן ז"ל לא הגיעו לידו מתשובותיו כ"א מעט מזער שהעתיק הרב הגדול מוהר"י בי רב ז"ל כאשר נסע מפאס יע"א והלך אל עיר אלג'יר וליקק ממנו קצת תשובות נפרדים ומסרם לתלמידו מר"ן ז"ל כאשר עיניך תחזינה בהסכמת רבני אלג'יר שבספר התשב"ץ. ואנחנו תלי"ת לאורו זכינו ומוכרחים אנו לישב כמ"ש כי הכי דלא ליהוו תשובות הרשב"ץ סתראי נינהו. ועיין בכללי הפוס' להרב כנה"ג אות נ"ח

והאמת יורה דרכו כי מ"ש הב"י כתב הר"ש בר צמח. אין כוונתו על הרשב"ץ בעל התשב"ץ שהוא רב שמעון בן הרב צמח. אלא כוונתו על תשובת הרשב"ש בשי"ן שהוא הרב שלמה בן הרב שמעון והרב שלמה הנז' הוא בן לאותו צדיק הרשב"ץ בצד"י בעל תשובות התשב"ץ. וגם להרב שלמה קרי ליה הב"י בר צמח. ובהסכמות שבספר הרשב"ץ בן התשב"ץ איכא דקרו ליה הרב שלמה צמח. ואיכא דקרו ליה הרב שלמה בר צמח. גם הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ז' הביא תשובה הלזו וכתב השיב הרב שלמה בר צמח. [אכתבנא לקמן בע"ה] וא"כ גם הב"י להכי נתכוון והכרח לא יגונה. שהרי בדקנו בנרות החיפוש ולא מצאנו תשו' זו בס' התשב"ץ כ"א בתשובות הרשב"ש הלא היא כתובה בתשובות הנז' ס' ק"ע. ובתשובות מהרשד"ם הנז' שכתב להדייא משם הב"י הרב שמעון בר צמח הוא ט"ס

ותימא איך לא זכר שר את תשובת הרב אביו ז"ל דסבר לה איפכא. ומה יעשה הבן בחכמה בראיות והוכחות אשר הוכיח הרב אביו וסבר לה מר דאין מוסיפין על הלשון מכח האומדנא

גם הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ז' הביא תשו' הר"ש בר צמח הנז' וסיים עלה ודבריו תמוהים כי מה הוכחה יש מהא דקונם צמר וכו' והיו מסרבין בו וכו' דודאי בעינן שיכוון בלבו מה שמוציא בשפתיו והכי נמי בעינן שיוציא בשפתיו מה שמכוון בלבו דלבטא בשפתים אמר רחמנא. ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכל שחסר א' מהם או פיו או לבו לאו כלום הוא וזה שנשבע שלא יעשה. גם כי בלבו היה גס על העשוי כבר אין בדבר כלום. שהרי לא הוציא בשפתיו ודמייא לנתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים. ואדרבא משם ראיה מההיא דהיו מסרבין וכו' דתני סיפא קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאוכל לך נכנס לביתו ואוכל טיפת צונן. וכתב הרא"ש ז"ל שהוא מותר גם באכילה ושתיה שהרי לא הוציא אכילה בשפתיו וכו' ע"ש. אתה הראת כי דבר ה' בפיהו אמת ונתכוון בכל דבריו לדברי התשב"ץ ז"ל

ואפשר לישב ולומר דהנה מצינו לרבותינו בעלי התוספות שבועות ד' כו' ע"ב דמקשו על מאי דאמרינן התם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא. מהא דאמרינן בפ' ד' נדרים ד' כז' ע"ב תנן נודרין להרגין וכו' שהן תרומה וכו'. ומפרש בגמרא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך. ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואע"ג דס"ל דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים אפשר. משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואע"פ שאומר בלבו היום. והכא נמי ליתסר אע"פ שאומר בלבו חטים. ותירצו לחד תירוצא וז"ל ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטים להכי שרי אפי' שלא במקום אונס. ע"ך. ומדבריהם למדנו דס"ל להאי תירוצא דאם גמר בלבו שעורים והוציא פת סתם דאסור בכל מיני הפת וכן לגבי מוכס דאמר יאסרו כל פירות שבעולם. אי לאו אונסא היה אסור לעולם דדוקא בגמר בלבו פת חטים והוציא פת סתם הוא דאינו אסור אלא בפת חטים. ושרי בשאר מינים. משום דסתם פת הוי דחטים

וקשיא לן טובא דהא בעינן פיו ולבו שוין. ומהאי טעמא אמרינן דאם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו אסור לא בפת חטים ולא בפת שעורים. אינו אסור בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ואינו אסור בשעורים שהרי לא נתכוון לומר שעורים דתנן בפ' ג' דתרומות המתכוון לומר עולה ואמר שלמים וכו' שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין וא"כ הכא נמי בגמר להוציא פת שעורים והוציא פת סתם וכמ"ש הרי"ף ז"ל וסיעתו יעו"ש

ואחר החיפוש זאת מצאנו להרב מהריב"ל ח"ב סי' קי"ז שהקשה קושיא הנז' ותירץ וז"ל ואפשר לתרץ ולמימר להך תירוצא דדוקא היכא דמכחישין הפה והלב לגמרי כההיא דנתכוון לפת חטים והוציא פת שעורים הוא דאמרינן דפטור בשניהם. אבל היכא דנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם. וכן באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי וכו' אי לאו אונסא כיון דהלב אינו מכחיש למה שהוציא בפה לגמרי דהרי בכלל פת סתם איכא פת שעורים. אזלינן בתר פומא. והרי הוא אסור בכל מיני הפת וא"ת אדרבא הוה לן למימר דאינו אסור אלא בפת שעורים לבד דהרי שוין בו הפה והלב תריץ דפומא עיקר כיון דהלב אינו מכחש מה שהוציא בפיו לגמרי דהרי בפת שעורים הם שוין אזלינן בתר פומא לגמרי ואף במה שהלב מכחיש את פיו. וזאת הסברא אע"פ שהיא דחוקה ע"כ אין לן למימר דהכי ס"ל להך תירוצא ע"כ ע"ש

וכיון דאנהירינהו לעיינין רבותינו התוספות וס"ל להאי תירוצא דדוקא היכא דמכחישין הפה והלב לגמרי כההיא דגמר להוציא פת חטים והוציא פת שעורים הוא דבעינן פיו ולבו שוין. אבל היכא דהפה והלב אינם מכחישין לגמרי אלא שוין במקצת לא בעינן פיו ולבו שוין ואף במה שהם מכחישין זא"ז אסור. אדברה וירוח לי ותאורנה עינינו בדעת הרשב"ש וסיעתו ז"ל דכי היכי דנתכוון להוציא פת שעורים והוציא בפיו פת סתם. וכן באומר יאסרו כל פירות שבעולם וגמר בלבו היום. דאין אנו עושים מהכללי חלקי ואסור אף במה שאינן שוין הפה והלב אחר שאינן מכחישין לגמרי ושוין במקצת. הכא נמי להפך היכא דגמר בלבו סתם שבועה שלא אוכל והוציא בפיו מין אחד וכיוצא דאזלינן בתר לבא ואסור בכל המינים. ולא נעשה מן הסתמי הכולל חלקי. אחר דאינם מכחישין