אשר לשלמה עד

לגמרי ושוין במקצת במין אחד לא בעינן פיו ולבו שוין שהרי הפה והלב שקולין הם וכל אחד מצי מיעכב אאידך היכא דמכחישין לגמרי ואין לאחד יתרון על חבירו. א"כ כמו שאין אנו עושים מהכללי שבמוצאות הפה חלקי. כך לא נעשה מהכללי שבלב חלקי אחר שאינם מכחישין לגמרי דלא בעינן פיו ולבו שוין. ודין הוא טעמא להרשב"ש ז"ל דפסיק ותני דגם העשוי כבר אסור למוכרו משום דאזלינן בתר דעת הנודר אע"פ שלא הוציא בפיו אלא שלא יעשה יין למכור. וא"כ הו"ל למימר דאינו אסור אלא שלא יעשה למכור משעת השבועה ואילך שבזה פיו ולבו שוין. אבל בעשוי כבר שאין פיו ולבו שוין הו"ל לומר דשרי. אפ"ה ס"ל דאסור דכיון דאין הפה והלב מכחישין לגמרי כההיא דגמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים. שהרי שוין בעתיד לא בעינן פיו ולבו שוין. ולכך אזלינן בתר לבא. ואין אנו עושים מהכללי שבלב חלקי

גם מההיא דטיפת צונן שהתיר הרא"ש ז"ל גם באכילה לא קשה ולא מידי להרשב"ש דשאני ההיא דטיפת צונן דלא אמרינן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה. וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וגם באכילה ושתיה מותר שהרי לא הוציא בפיו. ולא דמי לרישא. דאישות בכלל הנאה היא ע"כ. ולפ"ז. אכילה לאו בכלל טעימא היא ולא אסר בפיו אלא טעימא. ואלו בלבו לא נתכוון לאסור אלא אכילה מרובה. ולא טעימא. ומה שאסר הלב התיר הפה. ומה שהתיר הלב אסר הפה. ונמצא שהם מכחישין לגמרי וכההיא דנתכוון לפת חטים והוציא פת שעורים. ולכך התיר הרא"ש ז"ל בשתיהן משום דבעינן פיו ולבו שוין היכא דמכחישין לגמרי. ושאני ההיא דהרשב"ש ז"ל שאינם מכחישין לגמרי

ובהכי ניחא לן דברי התוס' שבועות ד' כ"ג ע"א בד"ה דלמא למפטר נפשיה. שכתבו דאפילו אמר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני אע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים. היינו היכא דבלב סותר מה שמוציא בפיו. אבל היכא דאין סותר הויין דברים. ומשטחות דבריהם נראה דהיכא דהלב סותר מה שמוציא בפיו אמרינן דברים שבלב אינם דברים גם לגבי שבועה כמו בעלמא. שהרי לא חילקו בין שבועה לבעלמא. אלא בין הלב סותר לשאינו סותר. אלמא מדמינן דין השבועה לבעלמא. דאלת"ה בקיצור הו"ל למימר דאע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים שבועה שאני דבעינן פיו ולבו שוין. אלא ודאי דהתוס' מדמין השבועה לבעלמא. וכשהלב סותר מה שמוציא בפיו אמרינן גם לגבי שבועה דברים שבלב אינם דברים. וא"כ היכא דגמר בלבו חטים והוציא שעורים שהלב סותר מה שמוציא בפיו אמרינן דברים שבלב אינם דברים ואסור בשעורים. וממתניתין דתרומות מוכח דלא אמר כלום דבעינן פיו ולבו שוין וכמ"ש הרי"ף והפוסקים ז"ל אלא ודאי ס"ל להתוספות דהיכא דהלב סותר מה שמוציא בפיו. הוא דבעינן פיו ולבו שוין דבזה מיירי מתניתין דתרומות. ודין השבועה בזה לא דמי לבעלמא דאע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים. שבועה שאני דבעינן פיו ולבו שוין. אבל היכא דאינו סותר דבזה מיירי סוגיין שהרי שוין במקצת באותו המין שגמר בלבו לא בעינן פיו ולבו שוין. וא"כ דין השבועה בזה שוה לבעלמא ולפיכך כתבו אע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים וא"כ גם בשבועה נימא הכי ובעי למיפטר מאחריניתא. ולזה חילקו בין היכא דהלב סותר לשאינו סותר. וכשאינו סותר הויין דברים ולא בעי למיפטר נפשיה

וכן בדף כו' בד"ה גמר שכתבו הא דלא מיתסר אלא בפת חטים דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש ולא כתבו משום דבעינן פיו ולבו שוין וכמ"ש הרי"ף והר"ן ז"ל אזלי לטעמ' דס"ל דהיכא דאינו מכחיש לא בעינן פיו ולבו שוין. וזהו מה שכתבו בד"ה דילמא וכן משמע קצת לקמן

ודע כי דבריהם הללו לא אתו כתירוץ שלישי לקושייתם מההיא דנדרים שבד"ה גמר שתירצו דסתם פת הוי דחטים. גם לא כתירוץ ראשון. אלא כתירוץ שני. וכן כתב הרב משמרות כהונא בחידושיו על הש"ס בד"ה גמר. ואפשר שיצדקו דבריהם גם לתירוץ ראשון. דאיכא למידק דמאי מקשו התוספות הא לא בעי למיפטר נפשיה וכו'. דאין זה קושייא. דאיכא למימר דהא דמקשי הש"ס ודילמא למיפטר נפשיה מאחריניתא לא משום שהדין כך הוא. אלא דילמא טעה. ועי' הר"ן ובמפרשים. לכן נראה דהתוס' ס"ל דלא חיישינן לטעות אלא בעם הארץ. אבל בתלמיד חכם לא. ודוחק לומר דהש"ס מיירי דוקא בע"ה ולפיכך מקשי דילמא למיפטר משום דילמא טעה. ובפרט לתירוץ ראשון דסוגיין דשבועות מיירי בת"ח. וא"כ קושיית הש"ס הוא משום דהדין כך הוא

ונמצינו למדים דלכל התירוצים ס"ל להתוספות דהיכא דהלב אינו סותר לא בעינן פיו ולבו שוין אלא דלשני התירוצים הראשונים אזלינן בתר דברים שבלב ושרי בשאר מינים. אבל לתירוץ שלישי לא אזלינן בתר דברים שבלב ואסור בשאר מינים. ודוקא בגמר בלבו חטים והוציא פת סתם הוא דשרי משום דסתם פת הוי חטים

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ותירץ הרמב"ן דשני התם שאין טעות בדבריו שכיון בלבו לומר בפיו לעולם. אלא שמחשב בלבו היום הילכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים. אבל הכא דהוצאות פיו הוא טעות דבלבו היה לומר פת חטים הילכך הוצאת פיו אינה כלום. ע"כ. וכן תירץ הר"ן והמרדכ"י בשם ראבי"ה ולתירוץ זה בעינן פיו ולבו שוין אף היכא דאינו סותר

והטו"ר יו"ד סי' ר"י כתב וז"ל אבל אם היה בלבו פת חטים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד שהוא נקרא פת סתם. וי"א דהיינו דוקא ת"ח אבל ע"ה אסור בכל וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן ע"כ. ומדכתב שהוא נקרא פת סתם נראה דס"ל כתירוץ ג' של התוס' וכן כתב מוהריב"ל ח"ג סי' קי"ז. ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור וא"א לא כתב כן קאי גם עמ"ש שהוא נקרא פת סתם. והט"ז סק"ג לא הבין כן

ומדברי מר"ן בב"י מוכח דלא ס"ל לא כתירוץ ג' של התוס' ולא כתירוץ הרמב"ן שהרי כתב אבל לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שהרי לא נתנו טעם משום דסתם פת דחטים הוא אלא משום דפת חטים פת שמיה. גם על דברי ראבי"ה שהוא כתירוץ הרמב"ן ז"ל כתב ואינו נראה כן מפשטה דגמרא: