אשר לשלמה עב

ואי אזלינן בתר אומדנא בדברים שאינם במשמעות. לבו איכא. פיו ליכא. ע"ש

ומוהריב"ל ז"ל ח"ב סי' פ' כתב וז"ל ראיתי בס' הפסקים של הרב המובה"ק כמהר"ר דוד הכהן זלה"ה כתב בנדון דומה לזה ונשא ונתן ופלפל בשלשה תשובות. חדא דמהר"ם ז"ל. וחדא דהרא"ש ז"ל. וחדא במ"ש תלמידו של הר"ם ז"ל. ועם היות דברי הרב המובהק הנז' הם טובים ונכוחים כי חכם גדול ורב מובהק היה ויוכל המעיין לעיין בפסקיו. מ"מ אחוה דעי אף אני ממה שעיינתי באלו התשובות וכו' ולבסוף כתב והרב הנז' סבירא ליה דמהר"ם והרא"ש ותלמידו של הר"ם ז"ל כולם שוים לומר דמהנייא האומדנות להוסיף על התקנה מאי דלא משמע כלל מהלשון. ולפי מה שכתבתי הם סברות חלוקות. עיין שם שהאריך ולא הכריע

גם מהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' רכ"ח הביא סברת מהרדב"ץ ז"ל ומהר"י טיטאיצאק ז"ל. וכתב שהרשב"ץ ז"ל בההיא תשובה שהביא הב"י ביו"ד סי' רי"ח על מי שנשבע שלא יעשה יין וכו' ס"ל כהרד"ך ז"ל ושהר' רבינו ישראל ז"ל בעל תרומת הדשן והרב הגדול מוהר"י בי רב ז"ל ס"ל כמוהרי"ט ז"ל ומי יכניס ראשו להכריע בין גדולי עולם ע"ש

ומהר"י הלוי ז"ל סי' כ"ח כתב וזל"ה ונחזור לנדון דידן דכיון דאיכא אומדנא רבה ועצומה שכל זאת התק' לא נתקנה אלא בעבור תיקון וקיום הבית הכנסת. א"כ הכל בכלל ואפי' שלא בא מפורש בהסכמה וכו' והר"ש בר צמח כתב בתשו' והביאה מוהר"י קארו בטור יו"ד סי' רי"ח וז"ל כתב הר"ש בר צמח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לעכו"ם ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע. נראה שאסור למוכרו אע"פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי. משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה. וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי וכו' ר' יהודה אומר וכו'. ע"כ. דמשמע דאזלינן בתר הכוונה מהנודר ואפי' בענין שהוא נגד הבנת הלשון שהרי הבנת הלשון שנשבע הוא שלא יעשה יין דמשמע מכאן והלאה ואפ"ה כתב שיש להוסיף אפי' במה שהיה עשוי כבר דאזלינן בתר דעת הנודר. והרב הגדול מוהר"ר דוד הכהן ז"ל האריך בבית לב' בראיות להוכיח נגד רב אחד שהיה חולק עליו בזה והעלה בסוף התשובה וז"ל כללא דמילתא דבהסכמות וכו' [העתקתיו למעלה] עכ"ל ואע"ג שמתוך דברי הרב ז"ל יראה שרב א' גדול חולק בזה דדוקא היכא שהלשון הוא כולל ומשמע הכי ומשמע הכי אז יש לנו ללכת בתר הכוונה והאומדנא. אמנם מה שהוא נגד הלשון אין להוסיף מכח האומדנא. מ"מ תשו' הר"ש בר צמח מוכח בהדייא כדברי הרב הרד"ך דאמדינן דעת הנודר ואף בדבר שהוא נגד הלשון וכן דברי תלמידו של הר"ם ז"ל שהביא שם הרב ז"ל מוכיחים להדייא כדבריו ז"ל שאע"ג שהתק' היא בעד הבנות מ"מ מכח האומדנא הוסיף אף נדוניית הבנים אע"פ שלא הוזכר בתקנה. גם דברי הריב"ש ז"ל משמע קצת כדברי הרד"ך ז"ל. עכ"ל מהר"י הלוי ז"ל

ותשובת הר"ש בר צמח ז"ל הנז' היא העולה על שלחן מלכים מר"ן ומור"ם סי' הנז' ס"ב. ולפ"ז מוכח להדייא דס"ל דמוסיפין מכח האומדנא מאי דלא משמע מן הלשון וכמו שהוכיחו מהרשד"ם ומוהר"י הלוי ז"ל מתשובת הרשב"ץ הנז'

אלא דקשייא לן טובא על ההיא תשו' דהרשב"ץ שהביא הב"י. ממ"ש הרשב"ץ עצמו בתשב"ץ ח"ב סי' ס"א וזל"ה הדין עם המקילין לפי שלא נזכר בהסכמה שלא יהיה רשות ביד אחד מבני הקהל לשכור מקום חבירו שהוא שכור לאחר אלא שלא יוסיף על חבירו בשכירות. וזה לא הוסיף. והבא לחייבו צריך להביא ראי' לטענתו מלשון ההסכמה ואין בלשון ההסכמה רמז בזה ומ"ש המערערים כי אע"פ שלשון ההסכמה אינו אומר אלא שלא להוסיף. אפ"ה כוונת הענין אינו אלא שלא יוכל איש מהקהל לגרש חבירו מדירתו אפי' שלא ע"י תוספת או בנתינה או באיזה צד שיהיה בעולם ואע"פ שלא נכתב ולא נתבאר ככה בהסכמה הרי הוא כאלו נכתב. זאת היא טענתם ואינה כלום. דע"כ לא אמרינן דהכל לפי הנודר. אלא באומדנא דמוכח שכן הוא דעתו דנודר. אבל באומדנא דלא מוכח לא אמרינן ביה הכל לפי הנודר. ואומדנא דמוכח הוי כגון ההיא דפ' הנודר מן הירק דתנן התם אמר קונם צמר וכו' ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר וכו'. היו מסרבין בו לישא בת אחותו וכו' היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו וכל הני אומדנא דמוכחא נינהו. אבל בהסכמה זו אינה אומדנא דמוכח יש בה שעל השכי' בלי תוספת נתכוונו שאם עי' מעשה שהוציא אדם אחד לחבירו מדירתו בלי תוספת שכירות היתה הסכמתן היה בזה אומדנא דמוכח דומה לכל אלו שהם בגמרא אבל בכאן אין שם אומדנא כלל שנוסיף על ההסכמה מה שלא נזכר בה וכו' ולבסוף מסיק וז"ל ואני אומר עוד דלא אמרינן הכל לפי הנודר אלא לגרוע מדבריו ולהקל עליו. והכי איתנהו לכל הני דלעיל. אבל להוסיף על דבריו מטעם הכל לפי הנודר לא מצינו דהא קי"ל בפ' שבועות שתים בתרא דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכו' ומזה כתב הרא"ש ז"ל בההיא דטיפת צונן שאני טועם לך שאפי' באכילה מותר אע"פ שהיה לבו באכילה מפני שלא הוציא בשפתיו. וכו'. בנדון הזה שהוציא בשפתיו שלא יוסיף שכירות על חבירו. אפי' היה בלבו שלא ישכור בלי תוספת. לא אזלינן בזה לפי הנודר להוסיף על מה שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו דאנן פיו ולבו בעינן. ויצא לנו מכל זה שאין השוכר עובר על הסכמת הקהל. עכ"ל בקיצור

אתה תחזה דלבסוף מסיק ותני דאין כח באומדנא להוסיף מאי דלא משמע מהלשון. שהרי לבו איכא. פיו ליכא. אלא להוציא וכההיא דפ' הנודר דבין טעינה בין לבישה משמע ובכח האומדנא אנו מוציאין א' מהם דפיו איכא. לבו ליכא. והיה הנשאר פיו ולבו שוין. והביא ראיה עוד ממ"ש הרא"ש ז"ל בההיא דטיפת צונן שאפי' באכילה מותר אע"פ שהיה לבו באכילה מפני שלא הוציא בשפתיו. הרי דס"ל בההיא תשו' דאין מוסיפין מכח האומדנא. ואלו מתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י מוכח להדייא דס"ל דמוסיפין וכמ"ש מהרשד"ם ומוהר"י הלוי ז"ל. ונמצאו תשובות הרשב"ץ פלגן בהדייהו

ולכאורה היה נראה לתרץ דהרשב"ץ ז"ל לא פשיטא ליה כ"ך דאין מוסיפין. אלא עדיין היה חושש דלמא מוסיפין מכח האומדנא. וכשיש בהסכמה חרם או שבועה ואיכא אומדנא יש להחמיר ולחוש דלמא