אשר לשלמה רסא

וכ"ז הוא לדברי שמעון דאחשיביה להאי מקרי דרדקי פושע. ואולם לדידי חזי ליה דאין כאן פשיעה. וה"ט דהגם דהני דרדקי דבני החברה אינם בהדרגה א'. אלא זה למעלה מזה דיש מהם דיכול ללמד אותם מעט מהש"ס. ויש שאינם יכולים ללמוד כ"א מקרא וכו' ונחלקין לב' כתות. מ"מ כאשר יוסיפו לקח בעלי מקרא אז רמי עליה לחנכם ולהבינם קצת בש"ס וכו'. עדי בהמשך הימים יתנו לב להבין. והגם דנמשך קצת בטלה לאותם הקודמים שמבינים קצת. לא יחוש להם. דמאי חזית וכו'. ואי משום דהי"ל ללמדו בפ"ע באיזה חלק מהיום מזה אין לקרותו פושע. דהרי מצינו ערובין דנ"ד ע"ב דקאמר הש"ס ת"ר כצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן נסתלקו בניו נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקן נסתלקו זקנים ונכנסו כל העם ושנה להם משה פרקן נמצאו ביד אהרן ד' ביד בניו ג' וביד הזקנים ב' וביד כל העם א' נסתלק משה ושנה להם אהרן פרקן נסתלק אהרן שנו להם בניו פרקן נסתלקו בניו שנו להם זקנים פרקן נמצאו ביד הכל ארבעה מכאן אר"א וכו' ופריך תלמודא ולא גמרו כולהו ממשה ומשני כדי לחלוק כבוד אהרן ובניו וכו' ופרש"י כצד סדר משנה כצד למדו ישראל תורה שבע"פ ע"כ. הרי דלכל העם היו שונין להן פיר' ביחד. הגם דא"א שיהיו כל העם הדרגה א'. וכשנסתלק משה היה הנכנס אחריו מלמד לכולם בב"א. ועוד מדפריך הש"ס ולגמרו כולהו ממשה ופרש"י ולעיילו כולם ברישא ולילפו ממשה ד' זמנים וכו' ע"כ. ואם היה המלמד צריך ללמד לכל הדרגה בפ"ע. א"כ מאי מקשה הש"ס. ואמאי הוצרך לתרץ לחלוק כבוד. הא לא מצי למיעבד הכי. אלא ודאי אין בזה קפידא. גם איפ' דמלמד זה אסיק אדעתיה לפי ראות עיניו דיותר טוב ללמדם יחד ממה שילמד לכל הדרגה בפ"ע. יען דממ"ן אי איפ' בלתי קצת בטלה לאחרים. ובחר לו ללמדם יחד כדי שיהיו יושבים לפניו ועיניהם רואות את מורם ותהיה אימתו עליהם ואל יסיחו דעתם לדברי הבאי. גם לא גרע מההיא דהה"מ דהמלמד יודע הדבר ואינו משגיח על התלמיד האומרו בטעות דלא מסלקינן ליה. ובפרט דכ"ז לא היה אלא מחצית היום כמובן מהשאלה ושכן הוגד לי ג"כ מהמביא השאלה

באופן דאין כאן מקום פטור לשמעון מלשלם השכירות או הקנס. ואין פנאי להאריך. הכ"ד הח"פ פאס יע"א אדר ב' דהאי שתא וזר לא יקרב אליכם לפ"ק. וצויי"מ וימ"ן

ע"ה שלמה אבן דנאן סי"ט

סימן ס"ד

שאלה אי מצי למימר גוא"א בפחות משוויה. א"ל

תשובה הנה ביותר משוויה מצינו לרבינו בעה"ט סי' קע"א ס"ה ורבינו הב"י שם הביאו פלוגתא דרבוותא איכא דסברי דאין שומעין לו אלא שמין אותו בב"ד ואיכא דאמרי דיכול להעלותו ובש"ע ס"ו העתיק לשון הרמב"ם פ"א מה"ש הב' ובב"י מבואר דהרמב"ם ס"ל כרש"י דיכול להעלותו בדמים א"כ לפ"ז דעת מר"ן דשומעין לו וכ"פ מור"ם במפה שם. ואולם בפחות משוויו רבי' הב"י מתשו' הרמב"ן סי' מ"ג שכת' וזל"ה מיהו כ' הרמ"ה דדוקא אם בא להעלות על דמיו שומעין לו אבל לפחות מדמיו אין שומעין לו. שאם אתה אומר כן. עשיר ועני שהניח להם אביהם מידי דלאו בר חלוקה. הרי עשיר אומר לעני תנה לי בפחות מדמיה. או אני אתנם. והוא יודע דלרש אין כל ונמצא העשיר לוקח על כרחו דעני בפחות מדמיו ולקתה מדת הדין ע"כ ופסקה מור"ם במפה. ולכאורה נראה דהכי נקטינן כיון שהב"י הביא דברי הרמ"ה בלי שום חולק ובפרט דמור"ם פסקה ואנן קי"ל כוותיה היכא דלא פליג אמר"ן ז"ל. ואולם המנהג הוא להפך דבין ביותר בין בפחות מצי א"ל גוא"א. ונראה דהט' שהרי הה"מ כ' על דברי הרמב"ם וז"ל ויש שהיו סוברין לומר שאין אומרים כן אלא בשומת ב"ד אבל לא ביתר מכאן. והעיקר כדברי רבינו שכל א' יכול לקצוב הדמים לרצונו ולומר לחבירו או קנה כשיעור זה או מכור הן חסר הן יתר משומת ב"ד ע"כ. הרי מבואר דהה"מ ס"ל דהרמב"ם ז"ל סבר דאף בפחות שומעין לו. ומאחר דמר"ן הביא לנו את דברי הרמב"ם ז"ל בשולחנו הטהור והה"מ פי' כן בדבריו ודאי דהכי ס"ל למר"ן. דאפי' היכא דאיכא פלוגתא בפי' דברי הר"מ במז"ל כ' הרדב"ז שעל הה"מ הוא סומך שהיה אדם גדול ובקי ורוב שיטתו היא שיטת הרשב"א וגם דקדק בדברי הר"מ במז"ל בכל הצורך. וכ"ש כאן שלא מצינו חולקים על הה"מ בפי' דברי הרמב"ם ז"ל והחולקים שיש הם אעיקרא דדינא על הרמב"ם ז"ל. וא"כ אף דמור"ם פסק כהרמ"ה לא נקיטינן כוותיה כיון דמר"ן לא ס"ל הכי. אלא דיש לתמוה קצת על מר"ן מ"ט לא העיר ע"ז להדייא אדברי הרמ"ה ז"ל דהרמב"ם ז"ל חולק לדעת הה"מ. והנראה הוא משום דהב"י לא העתיק דברי הרמ"ה הללו אלא משום דבאו בכלל דברי הרמב"ן ומריהטת דברי הב"י נראה דכל עיקר כוונתו בהעתקת דברי הרמב"ן ז"ל עצמו אינו אלא לאשמועינן האי פלוגתא דיותר מדמיו דאיירי בה רבינו הטור יע"ש. ומאחר דלא באו דברי הרמ"ה דאיירי בפחות אלא באגב לכך לא העיר עליהם כיון דלא נחית על זה. ועי' מט"ש סי' הנז' בהגב"י אות י"ג. וצויי"מ וימ"ן

ע"ה שלמה אבן דנאן הי"ו

סימן ס"ה

כתוב בס' התקנות והוא בנדפס סי' רי"ב צוה מ"מ שהוא מאמין את אשתו בנאמנות גמורה כדת וכהלכה אם יש שום צד לפטור האלמנה מחרם וכו' ויראה האלמנה זו פטורה מחרם ומנדר שעם היות שכתבו הפוסקים שאף כשהאמין הלוה למלוה וכו' התם היינו טעמא שהלוה טוען בריא שלא האמינו לגוזלו אבל בנ"ד וכו' אין היורשים יכולים להחרים על האלמנה כלל וכו' כיון שהאמינה בשעת מיתתו וכו' מהר"ם טולידאנו זלה"ה ומהר"א אלבאז זלה"ה

מדבריהם דרבנן מבואר דהא דאין הנאמנות מועיל שלא להחרים כמ"ש מר"ן סי'