אשר לשלמה רס

במדרגה אחת שיש מהם שהורגלו בתורה שבכתב אצל המלמד הראשון עד גדר שבכל הענינים אינם צריכים שום עיכוב ובהעברה בעלמא בלשון ערבי סגי ליהו. ובתורה שבע"פ גם כן לומדים בהבנה ובסברא ואם מעט. ויש מדריגה אחרת פתוחה מזו כ"כ דבתורה שבע"פ לא ניסו כלל לא בגירסא ולא בפי' המילות. וגם בתורה שבכתב צריכים טורח בלשון עברי ובפסוק הטעמים וכ"ש בלשון ערבי שהתחילו מקרוב ויש עוד מדריגות אחרות למטה זו מזו. ובקיץ שעבר סמוך לביאת המלמד הבא הושיב את בן ראובן המורש"ה שהוא מבני המדרגה הב' אצל בני המדריגה הראשו' ללמוד בתנ"ך משלי איוב וכו'. והם לא יעברו עד שיהא הפסוק שגור בפיו בענין שלא יהא רבו צריך לחזור עמו עוד הפעם. באופן שבני המדריגה הא' הם מוכרחים שיתעכבו ויתבטלו מלימודם בעבור זה הבא אצלם מחדש. שוב בחג הסוכות שנשלם ששה חדשים זמן הקצבה שקצבו עם המלמד. חזרו וחידשו קצבה אחרת ואין פוצה פה. ואחר החג שבאו הילדים ללמוד אצל רבם. הושיב בן ראובן אצל בני המדריגה הראשו' גם בלימוד תורה שבע"פ. וכאשר בא א' מבני המדריגה ההיא אצל אביו בסעודת הצהרים. שאל האיש את בנו בני במה למדתם היום. השיבו מאז הבקר ועד עתה לא למדנו כ"א מעט גמרה חק לישראל שאנו רגילים בה מקודם. וגם אותה לא השלמנו בפרטותי' כו'. לרגל הילד הבא אצלנו מחדש. שהוכרחנו להתנהל לאטו עד אשר למד אותה בגירסה וחזר ושנאו בפי' ומצדו בא העיכוב לנו. כשמוע שמעון אביו את דברי בנו היטב חרה לו וגמר אומר שלא להושיב את בנו אצל מלמד זה ובכן הגישו עצמותיהם ראובן ושמעון. לדעת אם חייב שמעון לשלם חלקו בשכירות המלמד או יתן קנס. או דילמא פטור מכל וכל וזהו סדר טענותיהם ראובן טוען שכבר היה בזה מימות הקיץ. וראו כולם ושתקו ולא מיחו. זה הוכחה שסברו וקבלו. ואם יאמר שמעון שהוא לא ראה ולא ידע מזה יקבל עליו בחר"ח שכן הוא שלא ידע מזה כלל. השיבו שמעון קושטא קאי שלא ידעתי. ואת"ל שידעתי ושתקתי אינו דומה ההפס' והנזק המגיע מהעכבה שהיו מתעכבים עבורו בתורה שבכתב להנזק המגיע עתה בהתערבו עמהם בתו' שבע"פ שצריך הרבה שובה ונחת בפרט להילדים רכים אשר בגיל בני דכולי האי ואולי יקלוטו מעט הבנה וסברה במיצוי תוכן הענין שיהיה. לא כן עתה כאשר בנך עמהם שעדיין צריך לימוד בגירסא ופי' המלות וכו' והם צריכים להקשיב ולהאזין אליו שפה ולשון אחר והנהגה אחרת בקל ישתבשו ופסידא דלא הדר הוא. עוד טען ראובן אם אינו בדין שיהיה בני עמהם. יושיב אותו המלמד בחבורה בפ"ע ויתן לכל א' וא' ולכל חבורה וחבורה חלקו במנין השעות לפי ערך מתן דמי שכי'. וגם ע"ז השי' שמעון כיון שהגיע המלמד למדריגה זו דשבקיה להימנותיה ועיכב והפסיד את הרבים בשביל היחיד לאהבתו אותו. ולא חשש לעצמו בינו לבין קונו לעשות מלאכת ה' באמת ובתמים ולא ניכר שוע. כדבעי למיעבד לכל המלמדים ללכת בדרכי יושר איני מאמינו עוד שיהא זריז ונזהר לתת לבני חלק ערכו. ובכגון זה לא הרשינו אותך ולא נתקשרנו עמך להביא לנו מלמד ללמוד עם בנך ואנו נותנים שכר הרבה. ועל כיוצא בזה אמרו חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי. ע"ז יורו המורים הדין עם מי. ויבא שכמ"ה. נאם הח"פ האזא יע"א שני ימים למרחשון תרנ"ז לפ"ק

ע"ה אברהם בן סוסאן ס"ט

תשובה הא ודאי דמקרי דרדקי דפשע בהו בינוקי דבלא התראה מסלקינן ליה שכ"כ מר"ן ז"ל בחו"מ סי' ש"ו ס"ח וז"ל הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד [ויש אומרים דה"ה ליחיד] וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד [אפי' רק יום או יומים] או למד בטעות וכל כיוצא באלו והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה שהם כמותרים ועומדים עד שישתדלו במלאכתם הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם ע"כ. והמה דברי הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' שכירות. וכתב הה"מ וז"ל ומלמד תינוקות כו' רש"י ז"ל פי' דמשום דשבשתא דעל על והויא לה פסידא דלא הדרא. ובהל' דפשע בינוקי פי' שמתבטל מלמדו. ושני הפירושים כדברי רבינו ופי' לדעת רש"י ז"ל כגון שהמלמד עצמו טועה בדבר ואינו יודעו בכוון ובזה הוא דמסלקינן ליה. אבל אם היה יודע הוא הדבר ואינו משגיח על א' מהתינוקות אם אומר הדבר בטעות לא מסלקינן ליה ע"כ. ונראה דלזה כיון ידידינו הרב השואל הי"ו במ"ש בדברי טענת שמעון בקל ישתבשו ופסידא דלא הדרא הוא. דכוונתו לרמוז להאי דינא

ואולם לדידי לא שמיע לי. משום דמצינו פלוגתא דרבוותא בזה לגבי יחיד. וגם מר"ן ומור"ם ז"ל ג"כ פליגי בזה. ומבואר טעמייהו בטור וז"ל והרמב"ם נתן טעם בדבר הואיל והעמודו אותם צבור עליהם וכ' ג"כ שתל של כל בני המדינה ונראה שאין חילוק בין לשל יחיד לשל רבים מההוא עובדא דרונייא שתלה דרבינא הוא וסלקיה בלא התראה ע"כ ובב"י כ' וז"ל ומ"ש רבינו ונראה שאין חילוק בין יחיד לשל רבים כההיא עובדא דרונייא שתלה דרבינא הוא בהשגות ג"כ כתוב וכן נמי אם שתלה דיחיד וכ' ה"ה שיצא לו מעובדא דרונייא שתלה דרבינא הוא ואפשר שדעת רבינו לומר דרונייא שתלה דרבים היה ובכללן היה רבינא ואירע הדבר שהפסיד לרבינא. ע"כ מבואר להדייא דדעת הרמב"ם ומר"ן דלא אמרינן כן לגבי יחיד. ונראה דכה"ג דנדון דידהו לא מיקרו צבור יען כי החברה ההיא לא יש בה יותר מחמשה ב"א. והתנו ביניהם שלא ילמד המלמד כ"א לבניהם דוקא. ואין לו רשות להוסיף בלתי רשות כולם כמשו"ח בידם. והגם דמצינו בפ' השולח דמ"ו גבי הא דאמר רבי יהודה כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר קאמר הש"ס וכמה רבים ר"ן אמר ג' ר"י אמר עשרה וכו' ע"ש. ומר"ן ביו"ד סי' רכ"ח סכ"א כ' ואין נקראים רבים בפחות מג' ע"כ ועי' קה"י לשון חכמים אות ריש סי' תע"ו מ"מ מדנקט הרמב"ם בלישנא לישנא דצבורה. נר' דס"ל דלא הוי האי דינא בפחות מעשרה. דאין צבור בפחות מי' כמשמע בכמה מקומות דמשני הש"ס הא ביחיד הא בצבור. ובפרט דטעם זה הוצא הר"מ במז"ל מדברי רבא דאמר מקרי דרדקי שתלה טבחא ואומנא וסופר מתא. דמתא אכולהו קאי. והכא כיון דבחברה זו אין כאן בי עשרה א"י לסלקו בלא התראה: