אשר לשלמה רמג

אבל כשקדם וזכה מן ההפקר וסמך ברשות אין הזוכה אחריו יכול לכופו להרחיק אפי' בגירי וכו'. והרמב"ם ז"ל כן כתב בפ"ז מהל' שכנים וז"ל מי שהיתה לו חלון בכותלו ובא חבירו ועשה חצר בצדו. אינו יכול לומר לבעל החלון סתום חלון זה כדי שלא תביט בי. שהרי החזיק בהיזק זה. עכל"ה יעו"ש

הרי שגם על היזק ראיה ושאר ניזקין הבאים מן הראשון אל השני. שדעת השואל היתה שהדין עם השני. והראשון צריך לסתום חלונותיו ולהרחק כל נזקו. השיב הוא ז"ל שאינו כן והדין עם הראשון. והשני הוא שצריך להרחיק עצמו מהם ולא הראשון. שכבר הוא זכה בקדימתו מן ההפקר. אבל על דין אפילה שגם השואל דעתו כן היתא שהשני צריך להרחיק. וכמ"ש בסוף השאלה הנ"ב ז"ל ודוקא בדין אפילה אמרו וכו' שזכה באורת הקרקע ההוא וכו'. על זה לא השיב ז"ל וקבלה בשתיקה. דאל"כ לא הו"ל לשתוק וזהו טעמא שלא נזכר דין אפילה בדבריו להדייא. יען דתשובתו היתה רק לסתור דעת השואל בחלון נגד חלון ושאר ניזקים הבאים מהראשון אל השני. וזהו טעמא ג"כ כשהביא אח"ך דברי הרמב"ם לא הביא רק תחילת דבריו בחלון נגד חלון הצריך לראיה לענין תשובתו. ולא סיום דבריו דאיירי בדין אפילה. דזה כבר קבלו בשתיקה ולא הוצרך לו לראיה וזהו טעמא ג"כ למר"ן ז"ל כשהביא דברי הריב"ש שם בב"י ופסקו בש"ע סוס"י קנ"ד לא הזכיר רק דין היזק חלון נגד חלון הבא מהראשון אל השני המוזכר בדבריו להדייא. ולא דין אפילה שלא הוזכר להדייא בדבריו. גם משום שכבר בדין אפילה הביא דברי הרמב"ם ז"ל ופסקו שם סי' כ"א וכמש"ל

וכן מצי' להדייא לה' ויאמר יצחק ח"ב סי' קע"ט בראובן אשר בנה חצר בחורבה אשר נתן המלך ליהודים לבנות בה בתים וחנויות. ופתח בה חלונות הרבה בכותל רוח אחד על אויר מבוי רחב שאינו מפולש אשר אחורי הכותל ההוא. וזכה באורת האויר ההוא. ושוב לאחר זמן בא האלנאדי"ר ובנה חנויות לזכות האלמכז"ן באותו מבוי אחורי הכותל ההוא למטה מהחלונות. ושוב אחר זמן בא שמעון ונטל רשות מהשררה לבנות עליה ע"ג אויר החנויות ההם. באופן שע"י הבנין ההוא הוא צריך לסתום החלונות של ראובן. והשיב הוא ז"ל ע"ז. שאם שמעון היה זוכה באותו קרקע שאחורי כותל ראובן והיה בונה החצר משלו. לא היה יכול לסתום החלונות של ראובן. וצריך להרחיק בניינו ד"א כדי שלא יאפיל. אחר שראובן קדם ופתח חלונותיו וזכה מן ההפקר. וראיתו מהך דהריב"ש ז"ל הנ"ל אשר פסק מר"ן ז"ל סוס"י קנ"ד. אשר סיים וכתב ולא עוד אלא שאם בא השני להזיקו בהיזק ראיה וכו'. אינו רשאי ע"כ. וכתב הוא ז"ל ולפ"ז ה"ה נמי שאין השני יכול לסתום חלונותיו של ראשון וכו'. וצריך להרחיק ד"א מכנגד חלונותיו של ראשון וכו' וסיים זל"ה וכן בא מבואר בתשו' הריב"ש ז"ל סי' שכ"ב שממנו מקור דין זה. שכתב וז"ל נ"ל ברור שהדין עם הראשון. שכיון שזכה מן ההפקר וקדם לעשות חלונותיו וכו' בשעה שלא היה מזיק וכו' ולא היה אדם יכול למחות בידו. אין לו לסתום וכו' אלא כיון שגם השני מזיק עליו להרחיק כל ההרחקה. שהראשון זכה בקדימתו וכו'. עכ"ל ע"כ. הרי להדייא כמ"ש. דמי שקדם ופתח חלון למקום הפקר אשר לא יש שם כבר בית. שהשני הבא אחריו לזכות גם הוא ולבנות צריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל על הראשון אלא שנראה שהוא ז"ל מדקדק זה מדברי הריב"ש ז"ל עצמו. וכמבואר להדייא זה בדבריו ז"ל. עוד שם מביא ראיה לזה מדברי הסמ"ע ז"ל שם סק"ן על מ"ש מר"ן ז"ל שם ס' כ"א וכמ"ש לעיל. עוד שם מביא ראיה לזה מס' חוט המשולש סי' נ"ז ז"ל א"כ לענין הנדון שלפנינו בשתי הטענות של החלונות העשויות לאורה וכו' הדין עם החכם. ברם וכו' וא"כ החזיק וקנה אותם וקנה כנגדם בקרקע החורבה שאחריהם ד"א. וזה לדעת כל חכמי ישראל בלתי שום חולק כלל ע"כ. וכ"כ הרב פרמ"א ח"א סי' כ"ו ע"ש. עכל"ה יעו"ש באורך

עוד כתב י"ץ. דכן משתמען מלוהי דהכנה"ג ז"ל בתשו' שם. שאחר ב' החילוקים כתב ועכשיו אני רואה שאין צורך לכל החילוקים הללו וכו'. דמזה משמע דהיינו גם לענין דינא וכו' דאלת"ה לא הו"ל לשתוק אלא לפרש וכו' ע"כ. משמעות זה לא ידענו מהיכא. דהלא לא כתב הוא ז"ל ועכשיו אני רואה דליתנהו לכל החילוקים וכו' דהוה משמע דליתנהו כלל גם לענין דינא. רק כתב שאין צורך וכו' ותו לא. דהיינו ר"ל לענין ישוב תשובות הרשב"א ז"ל לחוד. אין צורך להנהו חילוקים. דיש לישב ולחלק באופן אחר בין אם יש חוקי המלך שהדרך היא שלו או לא. ושלשתם בר"ה מיירי

גם מ"ש עוד י"ץ. דמה שסיים מר"ן ז"ל בסי' קנ"ד סו"ס ט"ז ז"ל ומיהו כתב הרמב"ן שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין ע"כ. דלאו להלכה כתב כן רק לאשמועינן שזו סברא יחידאה היא ע"כ אתמהה. אטו כל סברא יחידאה מעלה אותה על שולחנו ולמאי נ"מ בכאן אשמועינן זה מר"ן ז"ל. ועוד משפט לשון זה שכתב מר"ן ז"ל ומיהו כתב הרמב"ן וכו'. נהר"א נהר"א ופשטיה יורה יורה להדיא שלהלכה העלהו. ועוד אם לא להלכה העלהו מר"ן ז"ל ודינה הוי רק כהרשב"א ודעמיה דכיון דיכול למחות אם לא מיחא החזיק. וחבירו אינו יכול לבנות ולהאפיל גם השתא בעוד שאינו מזיק ולא לכופו לסתום לאחר שיביא ההיזק כגון לאחר הסרת הרעפים וכיוצא. א"כ אהיכא סמכו מה שרצו הם עצמם יש"ץ לדון בימים החולפים בחלון הפתוח על גג החנות שאין בו תשמיש כגג של רעפים ופסקו לפי הנשמע דאין חזקה לבעל החלון כיון שאינו עשוי לתשמיש. ובעל גג החנות יכול לבנות ולהאפיל. והלא להרשב"א ודעמיה. כיון שלא מיחא בעל גג החנות. החזיק בעל החנות. ואין בעל הגג יכול לבנות ולהאפיל גם בעוד שאין מזיקו ולכופו לסתום לאחר וכו'. אבל כשנאמר דלהלכה העלהו אתי שפיר. דלהרמב"ן ז"ל הגם שהוא יכול למחות ואם לא מיחא החזיק. היינו בעוד שאינו מזיקו הוי החזיק ואין חבירו יכול לבנות ולהאפיל כגון קודם הסרת הרעפים וכיוצא. אבל לשלא לכופו לסתום גם לאחר שיבוא ההיזק דהיינו לאחר הסרת הרעפים וכיוצא אינו יכול להחזיק. ויכופנו לסתום. ושפיר מצי חבירו לאחר שיבוא לו ההיזק לבנות ולהאפיל או לכופו לסתום. ועי' לה' פתחי תשובה שם. ולזה בהך נדון שבעל גג החנות רוצה היה לבנות שם עליה. וממילא היה ניזוק מהך חלון. שפיר הוה מצי לבנות וכו' או גם לכופו לסתום. לולא שהיה שם טעמא אחרינא אשר עכבו מלבנות. כמשו"ח אצלינו במקום אחר

והא דתחילה הוצרך מר"ן ז"ל לפסוק כהרשב"א ודעמיה ולא הוי סגי ליה בקצרה לפסוק כהרמב"ן ז"ל