אשר לשלמה רב

ב' אלמא פשיטא ליה דבחדא זימנא אף במגורשת תירש הבת. ונראה דלטעמיה אזיל דס"ל דתק' ירושת הבת לא תלייא בתק' החלוקה דאף בכתו' כדת אם מת במקום התק' יורשת הבת. וכמדומה דלא שלטו מאורי אור עיני קדשו בדברי רבינו מוהריב"ץ זלה"ה ואי שמע ודאי הוא הדר ביה. ואנו אין לנו לזוז מדברי מוהריב"ץ ז"ל. ובפרט במילי דתקנתא דנהירין ליה ובקי בהם בפרטי פרטים הנסתרות והנגלות אפי' בחדרי חדרים. ובודאי שכן היה מקובל מרבותיו זלה"ה. איך שיהיה. אף לדידן דנקטינן דהא בהא תלייא דלא כמוהר"ר ר"ב. מ"מ הא ודאי דלא נכנסה בכלל התנאי. כאשר הוכחנו. כמביא למעלה

מעתה בנ"ד דאנן קיימין ביה שצוה האב שלא יטלו בנותיו כ"א מאתים צ'ורוס לכ"א דבריו קיימים דהוי כאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו. כמש"ל משם מוהר"ר ר"ב ז"ל

ולענין התוכחת אשר ע"א מעיד שהיתה. וע"א אומר שלא נשאר בזכרונו. קושטא הוא. דהא דבעינן תוכחת. הוא מתק' אבותי' ורבותי' המגורשים ואם לא היתה תוכחת הצוואה בטילה. כמ"ש בפסקי הרא' זיע"א אך אין זה כ"א בפשוט שלא היתה תוכחת. ואולם בכה"ג דאנן קיימין ביה דודאי מדי ספיקא לא יצאנו. ועי' להרב באמ"ת לרב אדא זלה"ה ד' ל"ב ע"ד שכתב גם ראיתי למי שערער על מתנה זו שלא נעשית בחבר עיר ונמצא בתק' דצוואה או מתנה שלא תהיה במעמד חבר עיר המתנה בטילה והנה אם פשטה אותה תקנה באותם המקומות הרי טוב. ואם לא פשטה חזר הדין לסיני. ועי"ש דאסיקא דאי מספקא לן אם פשטא א"ל מוקמינן אד"ת ומסתמא לא אמרינן דפשטא. ע"ש. ועי' להרב ויאמר יצחק חו"מ סי' פ"ו. וא"כ בנ"ד דראובן המצוה הוא מעיר תאזא ואנחנו לא נדע אם פשטה אצלם התק' א"ל. מדי ספיקא לא יצאנו וחזר הדין לסיני. וכמ"ש רב אד"א ז"ל. וכ"ש למאי דכתבינן דאף לדידן דודאי פשטה אצלנו דתקנה. היכא דאיכא ספיקא אם היתה א"ל. לא בטלה. ונמצאו בנד"ז תרי ספיקי. ובחדא מינייהו הוה סגי. כ"ש בהצטרף שניהם

באופן דדברי ראובן המצווה שרירין וקיימין ולא יטלו הבנות בנותיו כ"א מאתים צ'ורוס לכ"א. ותל"מ. וצויי"מ וימ"ן. הכ"ד החו"פ פאס יע"א באלול המרוצה מש' כי שמרו אמרת'ך ליצי' וקיים

ע"ה שלמה אבן דנאן יס"ט

סימן מ"ו

בדין מחאה. קי"ל שאם שהה בין מחאה למחאה ג' שנים לא עלתה לו מחאה כמ"ש מר"ן סי' קמ"ו ס"ה וכ' הרב ויאמר יצחק ז"ל חח"מ סי' ר"ט דע"כ לא אמרינן דצריך למחות בסוף כל ג' שנים אלא דוקא בלשון המחאה שכ' מר"ן ס"ד וז"ל פ' שהוא משתמש בחצרי גזלן הוא ולעתיד אני תובע אותו בדין וכו' ע"כ דכיון שכ' לעתיד אני תובע אותו ולא פי' ואמר שבכל עת וזמן שארצה אני תובע אותו בדין בשעברו ג"ש ולא תבעו וגם לא מיחא אמרינן דיכול המחזיק להתנצל ולומר כשראיתי ששתק ג"ש לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הא' כמ"ש שם הסמ"ע סקי"ג אבל הכא בנ"ד שפי' במחאה ומגלה דעתו על כל ימי הארץ וכו' ובכל עת וזמן שיראה בעיני וכו' יען וביען ששתיקתי זאת לאו מחמת מחילה וכו' בכגון דא ודאי דאין צריך למחות בסוף כל ג"ש אחר שפי' במחאתו שכל עת וזמן שיראה בעיניו יטול את שלו מידו וצריך המחזיק ליזהר בשטרו לעולם ע"כ

ואהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו דכל מה שהאריך זה בלשון מחאתו נכלל במלות קצרות שבלשון המחאה שכ' מר"ן דמ"ש ולעתיד אני תובע אותו בדין היינו כ"ז שירצה עוד כל ימי הארץ אלא שזה בא בארוכה ועוד זיל בתר טעמא שהרי הרא"ש כ' הטעם כיון דעברו ג"ש אחר המחאה ולא תבעיה לדינא ומימחא נמי לא מחי מתיאש מתביעתו ולא מזדהר בשטרא ותולה המחאתו בדברי הבאי והיינו מ"ש הסמ"ע בקצרה ומאחר דהטעם הוא משום דכיון דעברו כל ג"ש וזה לא מיחא ולא תבע מתיאש המחזיק ותולה המחאתו בדברי הבאי וטעם זה יצדק אף בנדון הרב דאף אם פי' במחאתו כ"ז שירצה יטול את שלו כל ימי הארץ הא ודאי דמצי לחזור בו דמי מעכב על ידו וכיון דמצי לחזור בו הא ודאי דיכול המחזיק להתיאש וליתלי המחאה בדברי הבאי כיון דעברו כל הג"ש ולא מיחא ולא תבע ודוקא בההיא דמכרה המערער לאחר תוך ג"ש הוא דאין צריך למחות עוד וכמ"ש מר"ן ס"ו והטעם כ' הרא"ש ז"ל בפ' חזקת ד' לא' דאע"ג דאמר לקמן צריך למחות בסוף כל ג' וג' הט' שאם שתיק ג"ש נראה כחוזר בו מן המחאה אבל הכא כיון שמכרה לאחר אי אפשר לחזור מן המחאה שאפי' אם יודה שהיתה מחאתו שלא כדין והשדה של המחזיק אין בדבריו כלום לחוב ללוקח יע"ש אלמא כל היכא דמצי המערער לחזור ממחאתו מצי המחזיק לומר דסבר דחזר ממחאתו

והראיה לזה דהאי דינא הוא מימרא דריש לקיש משמיה דבר קפרא כמ"ש בפ' חזקת ד' ט"ל ולשון המחאה שכ' מר"ן ס"ד היא מימרא דרב זביד דל"ח ורב זביד לא הוה בימי בר קפרא וא"כ מי שם פה לאדם לומר דהא דאמר בר קפרא צריך למחות בסוף כל ג"ש קאי אלישנא דרב זביד ואיפ' דאכתי עדיין לא נולד רב זביד אלא ודאי דבר קפרא קאמר האי דינא על כל לשון המועיל במחאה ואם בדברי מרן יכול ה' ויאמר יצחק לומר דקאי אמ"ש בס"ד במימרא דבר קפרא דהוא מרה דשמעתא לא מצי למימר הכי ואם יש צד לידחק ולומר הכי אף בבר קפרא קשיא לן טובא שהרי התם אמור בש"ס גידל בר מניומי הויא ליה מחויאתא למחויו אשכחנהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיא בר טובי דהוו יתבי ומחא קמייהו. לשנה הדר אתא למחויי אמרו ליה לא צריכת. הכי אמר רב כיון שמיחא שנה ראשונה שוב א"צ למחות ע"כ ופי' רשב"ם והתוס' בד"ה כיון שמיחא וכו' שוב א"צ למחות ע"ד ג"ש ואין לפרש דא"צ למחות עד עולם דא"כ פליגי אדר"ל והו"ל למימר ר"ל אמר ע"כ. הביטה וראה כמה דחקו עצמם רשב"ם והתוס' כי היכי דלא נימא דפליגי הני רבנן דאמרו לגידל בר מניומי שוב א"צ למחות אדר"ל משום בר קפרא מדקאמר אמר ר"ל ולא אמר ר"ל אמר ופי' בדוחק דשוב א"צ למחות דאמור רבנן היינו עד ג"ש ולדברי הרב ויאמר יצחק דס"ל דע"ך לא אמר בר קפרא דצריך למחות בסוף כל ג"ש