אשר לשלמה ר

קנין דגמר הקנין הוא כתיבת התנאים ואחר כתיבת התנאים היו הולכים לסופר מתא שיכתוב להם לשון השייך לתנאים וחותמים העדים שהיו בשעת הקנין כי כן היה בימיהם שני עדים הנמצאים לפניהם עושים להם קנין וכותבין זכירה כדי שלא ישכחו הדברים והולכין אל הסופר לכתוב להם שטר ע"פ דבריהם והעדים ההם חותמין ועי' בזה בתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ה' הביאה הטח"מ סי' ס"א ס"ג ובריב"ש סי' ר"י ותמצא כמ"ש באופן דהט"ז סבר דכיון דלא סמכה דעתייהו עד כתיבת התנאים א"כ אף דקנו בק"ס וכתבו ראשי פרקים הוי כמפרש ע"מ שיכתבו תנאים אך אחר כתיבת התנאים שוב אינם יכולים לחזור משום בושת דכבר נגמר השידוך אף דאכתי לא כתב הסופר וא"כ כאשר יהיה האופן דבמקום עדים הביאו מעיקרא סופר מתא דאז א"צ לכתוב התנאים בקיצור ואח"ך לכתוב לשון השייך לתנאים שלא להרבות טורח הכתיבה אלא כותב התנאים בתוך השטר בבת אחת וא"כ כ"ז שלא נכתב השטר דהיינו נמי כתיבת התנאים יכולים לחזור לסברת הט"ז ובזה אתו שפיר דברי המשה"ר שכ' דכל שקראו לסופר מתא לכתוב ענין השידוכין הו"ל כמפרש ע"מ לכתוב להם השטרות דהיינו כתיבת התנאים שבתוך השטרות וכסברת הט"ז ז"ל והיינו דציין המשה"ר לה' ב"ש סקט"ו כי שם הביא הב"ש דברי הט"ז באופן דאין ללמוד מדבריהם לנדון אחר כי שם דוקא נאמרו דבריהם מטעם המנהג שאינו נגמר קשר השידוך כ"א בכתיבת התנאים וכמ"ש ובעיקר דברי הט"ז עי' לה' ב"ש שם שמתחילה הביא דברי הסמ"ע ז"ל ואח"ך כ' ובט"ז כ' וכו' ומדלא כ' וכ' בט"ז וכ' ובט"ז כ' משמע דס"ל דפליגי ולפ"ז נוכל לומר דגם ה' ח"מ סקי"ד פליג אט"ז וגם מסתמיות דברי מור"ם ז"ל משמע דלא ס"ל הכי אם לא שנאמר דגם בזמן מור"ם לא היו כותבין התנאים והט"ז לא גילה לנו אם הוא חולק על מור"ם א"ל שהרי לא כ' האי חלוקה כ"א על דברי הרא"ש ז"ל שהיה רחוק ממנו הרבה בזמן והב"ח בתשו' ס"י נראה דפליג להדייא על הט"ז שכ' וז"ל בחור ואבי הכלה עשו שידוכין ואבי הכלה פסק לו כו"ך והבחור היה עני והרב שבעיר ושאר חשובי העיר היו מקובצים וכו' כ' ראשי פרקים וב' הצדדים תבעו מהסופר שיכתבו התנאים והסופר נתעצל ויהי כמשלש חדשים בא הבחור ומיחא בהסופר ובעדים שלא יכתבו השטרות ולא יחתמום כי התחרט על השידוך ואבי הכלה שואל שיכתבו בע"כ וע"ז הביא ה' ההיא דשני שטרות וכו' ותשו' הרא"ש ז"ל דכלל לד' דכיון דקאמרי ע"מ ושכן פסק בהגה ס' ן' ומשמע לכאורה דבנ"ד דלא קאמרי ע"מ יכול כ"א לחזור בשטר וכו' ובסוף התשו' כ' והשתא זכינו לדין דמאחר דלא מצי החתן לבטל הקנין והקנס כיון דלא אמרו בשעת הקנין ע"מ שיכתבו השטרות ויתנו לכל צד וצד אלא סתמא הקנה בקנס כו"ך והקנין קיים וחזק וכו' ע"כ יעו"ש הרי מבואר דאף דעשו קנין וכ' ראשי פרקים ומיחו בכתיבת התנאים דלא הו"ל כאומר ע"מ והקנין קיים ואנו אין לנו אלא כפשט דברי מור"ם וכפי' הסמ"ע דמשעת הקנין נגמר השידוך אם לא במפרש ע"מ

עולה מן המד'בר מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא דזכה הלוקח במקחו סמוך לבו לא ירא והמערער אחריו הבל יפצה ולראית האמו"ץ ח"פ. פאס יע"א וצויי"מ וימ"ן

ע"ה שלמה אבן דנאן יצ"ו

סימן מ"ה

נדרשתי לחוות דעתי. בראובן שציוה לפני מותו שלא יטלו בנותיו מנכסיו כ"א מאתים צ'ורוס לכל אחת. אי מיקרי עוקר נחלה כיון דמדרבנן מתק' המגורשים מיהא הוי יורשת ולא מצי וכמ"ש בסי' רפ"א. או דילמא כיון שאינה יורשת אלא מדרבנן לא מקרי עוקר נחלה ול"ד לההיא דסי' רפ"א. דהתם איירי בנחלה דאורייתא. גם נדרשתי לחוות דעתי בענין התוכחת שעד א' מעיד שהיתה תוכחת מא' מבדי"צ. וע"א אומר שלא נשאר בזכרונו. אם יש בזה פקפוק. או לא

תשובה. הנה בבת בין הבנים. מדינא דש"ס יש לה עישור נכסי. ואינו תנאי כתובה אלא תקנה שתקנו חכמים. כמ"ש בטוש"ע אה"ע סי' קי"ג יעו"ש. ואבותינו ורבותינו המגורשים הוסיפו עוד לתקן שתירש כ"א מן הבנים. ולכאורא איכא למימר דנכללה תקנתם במאי דאנן קיימין למיכתב בכתובה והכל כפי המנהג והתקנה שנהגו ושתקנו וכו' שעמ"ך נכנסה הנדונייא וכו'. וא"כ ירושת הבת לדידן הוי תנאי כתובה

ולפ"ז מ"ש מר"ן שם ס"י וז"ל מי שציוה בשעת מיתה אל תפרנסו לבנותי פרנסת נדונייא מנכסי שומעין לו. ע"כ. היינו לדידהו דלא הוי תנאי כתובה. אלא תקנה שתק' חכמים שאינו חוב עליו כתנאי כתובה. אלא חוב על היתומים היכא שלא ציוה האב שלא לפרנסם. כמ"ש רש"י ז"ל בפ' מציאת האשה ד' ס"ח. ועי' בטוש"ע שם. אבל לדידן דהוי תנאי כתובה אין שומעין לו. דהוי כאומר אל יזונו בנותי דאין שומעין לו. כמ"ש מר"ן סי' קי"ב ס"י וז"ל מי שציוה בשעת מיתתו אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו. ע"כ. והט' משום דמזונות תנאי כתובה כמ"ש בס"א. ולכך אין שומעין לו דהא אשתעבד בתנאי כתובה

וע"פ הנחה זו. יש להקשות על מ"ש מוהר"ר ר"ב ז"ל במשפטים ישרים הנד"מ ח"ב סי' קצ"ד וז"ל. ראובן הניח נכסים רבים והיתה לו בת בין הבנים וצוה שתזון הבת ותתפרנס בכבוד ותסתלק מכל נכסיו. אם מועיל. א"ל. תשובה. הנה באומר לבן בין הבנים יטול כו"כ ויסתלק לא אמר כלום שמתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש בסי' רפ"א ס"א. אך הבת שאינה יורשת מן התורה אלא מן התקנה. י"ל דמהני מה שאמר. וכן י"ל דלא מהני כיון שמן התק' היא יורשת כזכר דינה כזכר ולא מהני עקירת הירושה בלשון לאו. והיותר נראה כיון שאינה יורשת אלא מן התק' מועיל דבריו. ואע"ג דקי"ל דהאומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. היינו במזונות הבנות שהם מתנאי כתובה. אבל בפרנסת הנדונייא איתא בס"ס קי"ג האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ע"ש. והחלוקה שתקנו חכמי התק' היא במקום פרנסת הנדונייא. ולכך נראה דאם צוה שלא יטלו חלוקה כלל שומעין לו בלשון עקירה. וכ"ש כיון שנתן לה נדונייא מרובה