אשר לשלמה קצט

בראיה שאין עליה תשו' שכן היא דעת מר"ן הדין נותן דזכה הלוקח במקחו ואין המוכרים יכולים לחזור

וחזיתיה לה' משה"ר במע' מ"ם אות ק"ה הנז' שעל מה שטען הלוקח שעיקר הקנייה היא לחמותו ועדי הקניה לא הלכו בשליחות דידה כי היכא דלקנו הסודר דמוכר ואע"ג דלכי שמעה נתרצית הא מיהא בהאי שעתא הדר סודרא למאריה הביא פלוגתא דרבוותא דפליגי בק"ס אי מהני שלא בפני הקונה שהביא הטור סי' קצ"ה ומר"ן פסק בס' ג' דמהני אלא דמור"ם הגיה ע"ז מדברי מהרי"ו דדוקא במתנה דמסתמא ניחא ליה אבל במקח דאפשר דלא ניחא ליה שניהם חוזרים ע"כ וזו הלכה העלה דאנן דאזלינן בתריה דמרן דפסיק ותני דק"ס מהני שלא בפני הקונה אף במכר טענה זו בטילה היא. ושוב שדי נרגא בההיא זבינא משום דלא כ' שטרא באתרא דכתבי והביא פלוגתא בזה ואסיק וז"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא והלוקח אכתי מוחזק במעותיו מאן ספין ומאן רקיע לאפוקי ממונא מניה ורמי ליה מן ידיה קושטא קאי דבשנת תצמי"ח נתועדו שב"ד שבעיר וגמרו להורות מהיום ההוא והלאה לגמור המקח עי' ק"ס לחוד כדברירנא התם הא מיהא בנ"ד דאיכא ריעותא בעיקר הק"ס דלדעת מהרי"ו כל שלא בפני הקונה לא מהני כמש"ל אהני הך ספיקא דדינא היכא דאכתי לא נכתב השטר ע"כ ע"ש אשר מזה הוגד אלי ושמעתי שיש מי שרצה ללמוד לנ"ד ג"כ שלא היה הקנין בפני הקונה וגם לא נכתב השטר דיכולים המוכרים לחזור וכמ"ש המשה"ר דבצירוף סברת מהרי"ו עם ס' האומר דק"ס באתרא דכתבי לא מהני מצי למהדר. ואני אומר ישתקע הדבר ולא יאמר ומי שם פה לאדם לומר דבהצטרף שני פסקי מר"ן במקח או במתנה דיכולים לחזור חלילה ועי' לה' אורח משפט סי' כ"ה אות יו"ד ואלו אמרה מאן דהו לא צייתנא ליה משום דהוי כפוגם ח"ו בכבודו של מר"ן וע"כ לא קאמר המשה"ר הכי אלא לדידהו דלא שלטו מאורי אור עיני קדשם בדברי תשו' הכנה"ג הנז' ולא מכרעא ליהו מילתא בדעת מר"ן וההלכה היתה רופפת בידם עד שנעשית כשתי תורות ורבים לוחמים אלו מורים כן. ואלו מורים כן. ומכח ההסכמה הוא דגמרו להורות דמהני ק"ס לכך כ' דבצירוף דאיכא ריעותא בעיקר הק"ס דלדעת מהרי"ו לא מהני אין מורין כאותה הסכמה דהבו דלא להוסיף עלה ודוק בדבריו במערכה זו ובמע' ק' הנ"ל ותמצא דהכי דייקי דבריו. ואולם לדידן דאנהירינהו לעיינין ה' החבי"ב ז"ל דדעת מר"ן בב"י שקבלנו הוראותיו דס"ל דמהני ק"ס אף באתרא דכתבי וגם בסי' קצ"ה פסק דלא כמהרי"ו דמהני ק"ס אפי' במקח שלא בפני הקונה דודאי אין יכולין לחזור

ועוד בנ"ד אף מהרי"ו יודה שהרי כ' הסמ"ע סי' קצ"ה סקי"א על דברי מהרי"ו ונראה דלמה שנוהגין שהקונה שולח עדים להמקנה לקנות על ידם ליכא למיחש שמא הדר בו בנתיים כיון דבשליחותו אזלי ע"כ והבי"ד הכנה"ג סקי"א בהגה"ט בלי חולק והמט"ש סק"ו ובנ"ד ג"כ הקונה שלח העדים להמוכרים להקנות על ידם ובפי' אתמר דלא ניחא ליה להראות עמהם פנים בפנים מחמת המחלוקת שיש ביניהם ואמר להם לשאול לא' מבדי"ץ אם לא יש קפידא בזה וכן היה והשיבוהו דליכא קפידא וע"כ שלח להקנות על ידם ושאני ההיא דה' משה"ר דעידי הקניה לא הלכו בשליחות דידה וכמש"ל

אחרי כן ראיתי עוד לה' משה"ר מע' קו"ף אות מ"ח שכ' וזל"ה ראובן נשתדך עם בת שמעון וקראו לסופר מתא ועמדו ב' הצדדים בסך המוהר וכו' וקבלו ק"ס ע"ז וכ' הסופר בפנקסו ראשי פרקים כמנהג. ועד שלא כ' השטר עמד א' מהצדדים ומיחא בסופר שלא לכתוב השטר יען שב מידיעתו מהשידוך. זה היה מעשה ודן ה' חק נתן ז"ל והסכים עמו מוהרש"א ז"ל דפטיר מהקנס דכל שקראו לסופר מתא לכתוב ענין השידוכין הו"ל כמפרש שע"מ לכתוב השטרות וקרא הסופר וכבר נתבאר בתשו' הרא"ש ז"ל ופסקו מור"ם אה"ע סי' ן' דבאומר ע"מ שתכתוב השטר יכול לחזור בו ולמחות ועי' לה' ב"ש אה"ע סקט"ו עכ"ל בקי' ולפ"ז בנ"ד דהעדים היו סופרי מתא הוי כמפרש ע"מ לכתוב

אלא דיש לתמוה במ"ש דקריאת סופר מתא הוי כמפרש ע"מ והא בתשו' הרא"ש כלל ל"ד סי' ג' כ' וז"ל יראה לי כיון שהקנין היה ע"מ שיכתבו וכו' בתנאי המפורש וכו' יעו"ש אלמא בעי שיהיה התנאי מפורש ועוד נראה דלא עדיף קריאת הסופר מהאומר זכו בשדה זו לפ' וכתבו שטר עליו דקי"ל דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה כמ"ש סי' רמ"ג וכ' הסמ"ע שם סק"ט ואע"פ שהקנה לו השדה ע"י קנין וקי"ל דסקל"ע וכו' ובתשו' הרא"ש כ' הטעם דיכול לחזור בכתיבה או בנתינת השטר אף דהקנין היה גם על השטר משום דהוה קנין דברים ע"ש וא"כ לא עדיפא קריאת הסופר מתא גרידתא מההיא שהרי דמלבד דסקל"ע נוסף עוד דקנו מניה גם על כתיבת השטר ואפ"ה לא חשבינן כמפרש ע"מ

אכן כד דייקינן פורתא נראה דלק"מ דעמ"ש מור"ם ז"ל תשו' הרא"ש באה"ע סי' נ' כ' הט"ז סקי"ב וזל"ה זהו תשו' הרא"ש וכו' משמע דצריך שיהיה מפורש התנאי הזה דוקא וכמ"ש אח"ך בתנאי מפורש ממילא אם לא פרשו כן אינה יכולה למחות שזכה החתן מצד הקנין נ"ל דהתם לא היה המנהג לכתוב התנאים כמו שהוא בזמן הזה אלא עיקר הקישור היא מה שנעשה בפני עדים וכשיכתוב שטרות ותו לא משא"כ בזמנים אלו שכל הקישור השידוך בכתיבת התנאים ממילא כל שעשו קנין תחילה בפני עדים וכ' ראשי פרקים כנהוג א"כ אף לא אמרו ע"מ שיכתבו תנאים אח"ך כאומר בפי' ע"מ שיכתבו וא"כ יכולים כ"א לחזור ולמחות בכתיבת התנאים שלא יכתבו כלל וכו'. ואחר כתיבת התנאים בקיבוץ כנהוג וכותבים שם בקיצור ונותנים לסופר להעתיק בכל הנוסח השייך לתנאים אין א' מהם יכול לחזור ולומר שלא יכתוב הסופר בכבר נגמר כל הכתיבה ע"כ ע"ש

המובן מדבריו דבזמן הרא"ש ז"ל לא היו כותבין התנאים בשידוכין אלא היו עושין קנין השידוכין בעדים ושיכתבו שטרי קנסות ותו לא. ולכך כשלא אמר ע"מ בפי' אינם יכולים לחזור בשידוכין דכבר נגמר משעת הקנין לא כן בזמנם שחזרו לכתוב התנאים דאז לא סמכה דעתם לגמור קשר השידוך כ"א בכתיבת התנאים ואף שקבלו ק"ס לפני עדים וכתבו ראשי פרקים שהיא הזכירה שכותבין העדים לזכרון העדות אכתי סמכה דעתייהו עד שהיו כותבין אח"ך התנאים בקיצור ואז נגמר קשר השידוך וק"ס שעשו אינו אלא תחלת