אשר לשלמה קעז

החצר הנק' ע"ש מסעוד ן' לילו בהאלנמר המושך לחורבות העיר בשגם יעקב הנז' יש לו בחזקה הנז' חלק וחצי מחמשה ויהיה לו עכשיו בחזקת החצר ב"ה שלשה חלקים מה'. ואחר ששמנו חלקי הנפטר בסך ה' שהיא שומא מעולה לפ"ה והזמן וגם הוכרזו כראוי ע"י סרסור ולא הוסיף שום אדם על השומא הנז' כלל שוב גמרנו אנו ב"ד ח"מ והורדנו ליעקב הנז' לחלק וחצי מחמשה שיש ליוסף הנז' בחזקת החצר הנז' בתים ועליות בעד הסך חמש מאות מתקאלים מכ"ט שעלה בשטרותיו הנז' כנז'. ומעתה יזכה ויחזיק יעקב הנז' בחלקים הנז' ז"ג וח"ג לדור ולהשכיר ולמכור ולמשכן וכו' וכך א"ל זיל חזק וקני והאחריות על שאר נכסי יוסף הנז' ליהדר קרנא ופירי ושבחא. ונ"ה בכח ב"ד יפה וכבר כתבנו ע"ג ה"ג הנז' שנפרעו בהורדה הנז' ולא נשארו קיימים ביד יעקב הנז' כ"א לענין קדימה ולגבי משה דאנינו הנ"ל שיחזור יעקב הנז' ויפרע ממנו בשטר שמסך ב'.. קקי.. ני.. הנ"ל שהגם שהיתום של יוסף הוא שראוי לפרע ממנו. מ"מ היו איזה עניינים בין יוסף ויעקב הנז' מפאת השות' שהיתה ביניהם ופשרנו עתה שיצא יעקב בשטר הנז'. באופן שיעקב הוא הזוכה בשטר הנז' לגבותו לעצמו ממשה הנז' כמשו"ח ע"ג השטר הנז' ולראיה ח"פ באדר תרל"א לפ"ק והשו"ב וקיים. ע"כ נמ"ך וחתו' ב"ד של ארבע. ה"ה החכם כמוה"ר אברהם עמאר זלה"ה. והחכם כמוה"ר רפאל אבן צור. והחכם כמוה"ר יעקב בירדוגו. והחכם כמוה"ר של'ם משאש ישצ"ו כיר"א

הן עתה גדל היתום דוד בנו של הלוה הנ"ל ורצה לגאול מיד יעקב הנז' הקרקע הנ"ל מדין שומא הדרא. אלא שנפל הפרש ביניהם בענין פירעון דמי ההורדה באיזה אופן יהיה. שהיתום אומר שלא יפרע לו הסך ה' הנ"ל כ"א לערך הזול שהוזלו המעות הרבה שהאלמתקאל עובר בשמינית מטבע הדורו. ויעקב לא רצה להחזיר לו כ"א עד שיפרע לו האלמתקאל לערך מה שהיה שוה בזמן ההורדה שהיה עובר ברביע צ'ורו מ"מ. וע"ז נתעצמו בדין ושאלו ממנו את דבר המשפט כפי מ"ש מה"ש. ואחרי שמוע דברי שניהם נלענ"ד שצדק יעקב בכל דבריו. אם על השטר שכתוב בו דורוס הא ודאי שהדין עמו. וכן אנו דנים והולכים מעשים בכל יום בכל שטר שכתו' בו צ'ורוס שצריך לפרוע צ'ורוס. ויש סמוכות לזה מרוב בנין ורוב מנין מדברי הפוסקים כידוע אצלנו בפשיטות. ולא נהגנו אפי' כדעת הפוס' דסוברים לפשר. והגם שבשטר ההורדה כשצרפו הב"ד סכום כל השטרות הנ"ל עשו סכום הדורוס לחשבון מתק' כנ"ב. מ"מ לא הפסיד הרי"ע זכותו בזה. שא' הרואה וא' השומע לשון ההורדה הנ"ב. יראה בעיניו ולבבו יבין שאין זה אלא דברי הב"ד שתפסו סכום החשבון בלשון מתקאלים. וא"כ הוא אינו מן הדין להפסיד זכותו שיש לו בדורוס ולחשוב כאלו הרי"ע בעצמו קבל עליו חשבון דורוס בלמתקאל. דמי הכינו הביאו לזה עד שנאמר כן הלא כל עיקר לא בא לבדי"ץ אלא לדרוש זכותו ולא לחוב בעצמו. וכיון שכן הוא אפי' לכי מיהדר הקרקע מדין שומא הדרא אכתי זכותו בדורוס כדקאי קאי. וזה פשוט

ואם על הטענה הב' שטען שאפי' השטרות שכתוב בהם מתקאלים לא יפרע לו כ"א לערך מה שהיו עוברים האלמתקאל בזמן ההורדה שהוא סך.. לי טי.. לדורו כמ"ש בשטר ההורדה הנ"ב

הגם שהיה נראה לכאורה שלא יפרע לו כ"א לערך מה שעוברים עתה שהוא סך.. פי.. לדורו וכן הוא בפסקי הראשונים זלה"ה עי' בס' ויאמר יצחק סי' קנ"ד ובשאר מקומות מהספר

מ"מ כד דייקינן שפיר נראה בעינינו פשוט דאין הדברים אמורים אלא בשטרות דעלמא משא"ך בשטר הורדא דחשיבא כמכירה גמורה. ולא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב. עי' בטור סי' ק"ג ס' כ' ובבד"ה שם. וא"כ הוא אם באנו לומר שאין לו לפרוע רק המתקאלים לפי מה שהם עוברים עתה. נמצא שהמלוה מפסיד כל העודף שהי"ל במעותיו בזמן ההורדה ואין זה ישר וטוב שיקבל פחות ממה שנתן. דהישר והטוב הוא שכל א' יעמוד בשלו שזה יטול קרקעו וזה יטול מעותיו מושלם שבזה אין שום פסידא למלוה דאף אם הוא חפץ בקרקע הרי קבל מעותיו כדמעיקרא ובהם יכול להשיג קרקע כמותו במ"א

ועם שהשכל והסברא מחייבין כן. מ"מ לבל ישאר מקום לבע"ד לחלוק חפשנו ומצאנו כיוצא בזה להגאון מוהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' קנ"ג בא' שמכר קרקע בהטבה בעד י"ב אלפים לבנים שבזמן המכר היה שיווים מאה פרחי זהב. ובזמן חזרת המכר הוזלו הלבנים הלואי שיעלה בשיווי י"ב אלפים לבנים ששים פרחי זהב. וע"ז נפל הפרש בין המוכר והלוקח. המוכר רוצה לפרוע הלבנים לערך מה שהם עוברים עתה שהוא זמן חלות ההטבה. והלוקח אינו רוצה להחזיר כ"א עד שיפרע לו כ"ב לבנים שיספיקו למאה פרחי זהב כמו שהיה בזמן המכר. והאריך הרב בתשו' הרמתה ובסוף התשו' כתב את שאהבה נפשנו. ושייך לנדונינו. וזל"ה. תו מסתברא לי טעמא רבתא לפטור את הנתבע הזה מחיובו אם לא יתנו לו מה שהיה שוה באותו זמן. משום דנ"ד דמי לההיא דקי"ל שומא הדרא לעולם. ומצאנו להרא"ש ז"ל דס"ל דהיינו דוקא כשלא השביחה המלוה או שלא נתייקרו הקרקעות. לא מסתבר כלל וכו'. א"כ גם בנ"ד מכח הסברא יש לנו לומר לא מסתברא שעשה הנתבע הזה החיוב הזה להחזירו היכא שיש לו פסידא דאין ספק שבזה יש לו פסידא גדולה אם יתן לו עתה הי"ב אלפים של זה הזמן שהרי מה שהיה לוקח אז בי"ב אלפים לבנים לא יקחהו עתה בעשרים אלף. וכיון שכן אף שיש חולקים על הרא"ש וסוברים דבנתייקרו אין לו אלא מה ששוה מעיקרא. היינו משום שלא יהיה כנוטל שכר מעותיו משום חשש רבית [א"ה עי' מ"ש מר"ן בבד"ה ורמזתיו לעיל] אבל בנד"ד דליכא למימר הכי שהרי אינו נוטל שכר מעותיו רק שיווי המעות של אותו הזמן ודאי דכ"ע יודו בזה ואע"ג דההוא טעמא דכ' הרא"ש דמשום דאיכא נעילת דלת וכו' וכי יצפה הלוה כל ימיו. ל"ל הכא דהא איכא זמן קצוב וכו'. מ"מ אפשר דשייכה וכו' ותו דההוא טעמא דכ' הרא"ש אצטריך להיכא דנקט טפי דהיינו שנתייקרו אבל כשאינו לוקח רק שיעור הלואתו וכו' לית דינא ולית דיינא שיחלוק ע"ז. דודאי כ"ע יודו שיטול כפי מה שנתן

וגדולה מזו מצאתי שהה"מ ז"ל סוף פ' כ"ב מהל' מלוה ולוה שכ' וז"ל ודין שומא שחוזרת וכו' וכן אני אומר שאם הוזלה אין כופין להחזירה אא"כ נותן