אשר לשלמה קסה

גט כ"א מתקנת האחרונים אבותינו ורבותינו נ"ן זיע"א רבני העיר הזאת נעמ"י. לכך לא חיישינן לגט מעושה שאין כאן חומרא דאשת איש ומלבד שהשכל והסברא מורין כן זאת מצאנו להכנה"ג סי' ע"ז בהגב"י אות ט"ז וז"ל אפי' לדעת הרא"ש ז"ל דאין כופין. מי שאמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ומחמת הקול צריכה גט והיא אינה רוצה בו כופין אותו לגרש. רש"ל ז"ל סי' ק"ט. וגדולה מזו כת' מהר"ר בצלאל ז"ל בסי"א וסי"ך דדוקא בנישואה או ארוסה גמורה. אבל בקידושי ספק כופין אותו לגרש. ולכאורה נראה דבעיר הזאת קושטא דמקדשי ע"י סבלונות דאפי' קידושי ספק לא הוו אלא חששא דרבנן לרובא דרבוותא וכו' ע"כ. וכ"ש נדון דידן וכמש"ל

עוד יש להביא ראיה שהרי מצינו לרבותינו בספר התקנות בתק' הקידושין שצריך שתהיה במעמד חכם מחכמי המעמד ותקנו שהמקדש שלא כפי התקנה ישאר בבית האסורין עד שיתן גט כשר. ונראה דטעמם בתקנה זו הוא כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' שצ"ט כיעו"ש. ועי' תשב"ץ ח"ב סי' ה' דבר משה ח"ג סי' י"ז ועי' ב"י א"ה סוס"י כ"ח ומור"ם סי' הנז' סי' כ"א. וא"כ המקדש כנגד תקנתם אין קידושיו קידושין ואינה צריכה גט כמ"ש הריב"ש ז"ל אלא דלחומר הענין הצריכוה גט וכמו שמצינו להריב"ש עצמו שלא רצה לסמוך על עצמו אם לא בהסכמת כל חכמי הגללות. והיינו טעמא דרבותי' בעלי התקנות שהצריכוה גט לחומר הענין. ובזה אתי שפיר מאי דתקנו שישאר בבית האסורין עד שיתן גט. ומינה לנדון דידן ותיתי חדא מחדא דהא דתקון גט במיאון אינו אלא חומרא בעלמא ועי' בד"מ ובמור"ם סוס"י קנ"ה ובמהרשד"ם א"ה ר"ג. זהו מה שנלע"ד בזה. וצויי"מ וימ"ן

זעירא דרבנן שלמה אבן דנאן סליט"א

וחתמו עמי כמה"ר יהושע מונסונייגו. וכמה"ר יהודה בנימין סירירו הי"ו. וכמהר"ר יוסף סירירו הי"ו

לפי חומר הנושא לבי אומר לי הלכה למעשה. דאפי' צ"ט אומרים לכנוס ואחד אומר לפטור לזה שומעים שאמר כהלכה. ולפי שאני חוץ למקומי לשאוף אויר ורוח צח ואור עיני הן הנה ספרי אין אתי סמכתי על רוח מבינתם ואשר יעלה במצודת שכלם הזך והטהור הנני עונה אחריהם אמן בכל כחי ופי כפיהם ודעתי כדעתם. ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת ולאהבת האמת ח"פ

ע"ה אבנר ישראל הצרפתי הי"ו אכי"ר

סימן ל'

בדין מי שמשכן נדוניית אשתו. עי' א"ה סי' צ' סי"ד שכ' הש"ע אין האיש רשאי למכור מטלטין של נצ"ב ולא למשכינן ואם מכרן או משכנן מה שעשה עשוי ע"כ. וגם דמור"ם פליג שכ' וז"ל וי"א דמכרו בטל וכו' ע"ש. אנן בתריה דמר"ן גרירנא. ומ"ש מור"ם אח"כ וי"א דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה וכו'. לשיטתיה אזיל דס"ל דהמכר בטל. או מיירי בנ"מ דלכ"ע המכר בטל. דאלו בנצ"ב לדעת מר"ן בכל אופן שיהיה מה שעשה עשוי. ואף דדברים פשוטים הן ולא ניתנו ליכתב. הוצרכתי לכותבם לפי שראיתי לה' בית יהודה חא"ה סי' ז' שכ' וז"ל נראה לענ"ד באם הבעל מכר או משכן בשעת הלואה דקי"ל כפסק הש"ע סי' צ' בטור א"ה סי"ד וז"ל אין האיש וכו' עד מה שעשה עשוי ע"כ. וא"כ אפי' נודע שעשה שלא מידיעתה מ"מ משום תקנת השוק מה שעשה עשוי אלא דצריכין לידיעתה במשכן שלא בשעת הלואה דדמי לגנב ופרע בחובו דלא עשו בו תק"ה. ואם נודע בודאי דמשכן שלא מדעתה מוציאין מיד בע"ח. ואם לא נודע וכו' ע"ש

והנה משטחיות דבריו נראה דמשמע ליה דמ"ש מר"ן מה שעשה עשוי הוא משום תק"ה ומור"ם דפליג ס"ל דלא עשו תק"ה בנדונייא. וכן נראה מדבריו ג"כ ממ"ש אמ"ש הרשב"א וז"ל וכ"ש בנדון שלפנינו דמאן לימא וכו'. ועוד דשפיר קאמרת שאף בזה יש משום תק"ה ע"כ. כתב וז"ל ונראה מה שהוצרך הרב לטעם תק"ה מיירי בכסות אשתו שקנה לה הבעל דאיתא בטח"מ סי' צ"ז דאין בע"ח גובה מכסות אשתו ובניו שקנה לה הוא ואעפ"כ נראה דאם כבר מכרן או משכנן לכ"ע מה שעשה עשוי דאלו בבגדים שהכניסה לו בנדונייתה לדעת הרשב"א ז"ל אין בהם משום תק"ה ע"כ. והרשב"א הוא מכת הסוברים דהמכר בטל. וכתב ה' דהרשב"א ס"ל דלא עשו בנדונייא תק"ה אלמא ס"ל דבהכי פליגי דהסוברים מה שעשה עשוי ס"ל דעשו בנדונייא תק"ה. ומאן דפליג ס"ל דלא עשו תק"ה. וכן משמע ג"כ ממ"ש אח"כ וז"ל לפ"ז דעת הרשב"א ור"י וכן נראה מן הסתם דעת מר"ן דהאשה אינה נאמנת לומר דמשכן שלא ברשותה ע"כ. וכוונתו מבוארת ממ"ש מר"ן סי' ע"ג ס"ט וז"ל מי שמשכן כסות אשתו אינה יכולה להוציאה מידו בלא כלום ע"כ. והיא סברת הרשב"א שכ' בה תרי טעמי מאן לימא לן דלא אפקי מדעתיה וכו' ומשום תק"ה. ופסקה מרן בסתם אלמא ס"ל גם כטעם הרא' דאינה נאמנת לו' שמשכן שלא ברשותה. והוצרך ה' לו' כן לפי סברתו דסבר דטעמו של מר"ן דסבר מה שעשה עשוי הוא משום תק"ה. ולפ"ז היכא דמשכן שלא בשעת הלואה כנדון דידיה דליכא. תק"ה גם מר"ן יודה דהמכר בטל ולכן הוצרך לומר דהיכא דנפלה הכחשה אינה נאמנת גם לדעת מר"ן. באופן דמדבריו מוכח דס"ל דבהכי פליגי. הסוברים מה שעשה עשוי ס"ל יש בנדונייא תק"ה. והחולקים ס"ל דלא עשו בה תק"ה. ולפ"ז היכא דמשכן שלא בשעת הלואה וכיוצא בזה דליכא תק"ה כמ"ש ח"מ סי' שנ"ו לכ"ע המכר בטל

ואהמ"ר תמהני איך פה קדוש יאמר כן דלפי דבריו דטעמו של מר"ן הוא משום תק"ה. אפ' כשמחזיר המעות המקח בטל. ואין זה במשמעות מר"ן שכ' מה שעשה עשוי דמשמע דאפי' בנתינת המעות אינו מוציא. גם משמעות דברי הרמב"ם שהוא בעל סברא זו הכי הוא שכ' בהל' אישות פ' כ"ב הל' ט"ז מכר מטלטלין של נצ"ב אע"פ שאינו רשאי. ממכרו ממכר ע"כ. ובהל' מכירה פ' ל' מבואר יותר שכ' וז"ל בעל שמכר מטלטלין של נצ"ב וכו' אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם ע"כ. ודברי הרמב"ם הללו מוכיחים להדייא שאפי' בחזרת המעות אינה יכולה להוציא. שהרי כ' קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם. ולדברי ה' בית יהודה כך