אשר לשלמה קסד

שלהם וכגון שמכרו. להאכיל או שנטלו רשות מב"ד וכמו שהאריך בזה מהראנ"ח וכו' והעלה בסוף דבריו שאע"פ שלא נמצא מפורש בדברי הפוס' מכח הסברא נראה דאפי' בקנו ע"י אפוט' שייך טעמא דלאו אורחייהו למיטרח שאינו דומה מה שטורח האדם לעצמו למה שטורח האפוט' בעדם ומינה ליתומים המוכרים לפי טעם זה אף בשמכרו על יד אפוט' ע"כ

קנצי למילין שהלוקח הנז' יזכה במקחו סמוך לבו לא ירא לא ממצרן ולא משותף שיכול לומר קי"ל כמ"ד שאף בקונה מן היתומים ליכא דדב"מ ולא דינא דשותפי כיון שהוא צורך המוכר ומור"ם לא קאי אלא ארישא. ואפי' יש להם אפוט' וכמו שנתבאר למעלה. זהו מה שנלע"ד וצויי"מ וימ"ן כ"ד החו"פ פאס יע"א בעישור אמצעי לחדש אדר ראשון משנת בברכת ישרים תרום קרת לפ"ק

זעירא דרבנן שלמה אבן דנאן הי"ו

סימן כח

קושטא קאי דקי"ל דבגנב מפורסם לא עשו תק"ה כמ"ש סי' שנ"ו וכ' הב"י וז"ל וכ' הגהות מימונייות דבגנב מפורסם אם אומר הלוקח לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לד"ה ע"כ וכ' ע"ז בבד"ה ואין דברים אלו מוכרחים אלא שמצאתי קצת סמך בדברי התוס' וכו' ולפחות צריך להטיל ח"ס והכל לפי מה שהוא אדם והכל תלוי באומד דעת הדיינים ע"כ וכדברי הגה"מ כ' המרדכי בפ' הגוזל ומאכיל סי' קס"ו וז"ל ואם היה אומר לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לד"ה ע"כ ומהתימא על מרן ז"ל שהעתיק דברי המרדכי דסי' קס"ה בסוף הסי' ולא שלטו עיני קדשו בההיא דסי' קס"ו שהיא סמוך ונראה ואין ביניהם שנים מן השיטין וכ"כ ג"כ שלטי הגבורים בפ' הנז' וז"ל ועוד כ' הסמ"ג שאם אומר הלוקח מגנב מפורסם לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לד"ה ע"כ הרי חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד ולא שלטו מאורי אור עיני מר"ן בדברות קדשם

וחזיתיה לה' שע"א בהגהותיו לסי' רס"ו שכ' וז"ל עכו"ם שגזל מישראל או ישראל מישראל ומוכרו לישראל אחר בפחות משוויו עם דאסור לקנות מהגנב כדלקמן דסי' שנ"ו מ"מ רשאי לקנות כיון שדעתו להחזירו מצוה קא עביד דהשבת אבידה עי' חוות יאיר סי' נ"ט ובת' אדני פ"ז סי' ז' עכ"ל

ולענין דינא נראה דפטור אפי' מח"ס דהוי כמשיב אבידה דקי"ל דפטור כמ"ש בסי' רס"ז ס' כ"ז וכדכתבו כל הנך רבוותא ואמינא דאיפשר אי הוה שמע מר"ן הוא הדר ביה ובפרט דאנן לא קבלנו הוראותיו בבד"ה וכמ"ש מוהריב"ע ומוהריב"ץ והוב"ד בס' ויאמר יצחק בדינים נפרדים אות ב' ואם נראה לב"ד שלא לטובה נתכוון אינו נאמן אפילו בשבועה וכדכתב מרן ז"ל

איש צעיר שלמה אבן דנאן סיט"א

סימן כ"ח

ראובן שמינהו אביו להיות אפוט' על נכסיו והוא השליט על כל נכסי אביו אף הן בעודנו חי ואבי ראובן היה לו חלק בחצר הידועה לשמעון וכל חלק שמעון היה ממושכן אצל לוי ומכר שמעון חלקו לראובן ובא לוי להיות מצרן מכח המשכונה וענהו ראובן שהקנין היה לאביו שהוא שותף וטען לוי דכיון ששטר המקנה כתוב לזכות ראובן ולא לזכות אביו לא מהימן במאי דטעין שהקנין לזכות אביו. וראובן השיבו אמת שבשטר המקנה כתבתי המכר לזכותי אך האמת הוא שהקנין הוא לזכות אביו והא דלא כתבו לזכות אביו משום דלית קפידא בזה לאביו שיודע בבנו שהוא נאמן. וע"ז נתעצמו בדין ובאו לפני להורות להם את דבר המשפט ונומיתי להם דלאו כל כמיניה דראובן לומר שהוא קנה לאביו כיון שהשטר כתוב על שמו אם לא שהעידו העדים שבשעת המקח היה אומר להם שהקנין הוא לאביו הא לאו הכי לא מהימן לאפקועי כחא דמצרן אף שיביא עדים דמקודם לכן היה אומר שרוצה לקנות קרקע זה לאביו דדילמא הדר ביה וקנהו לעצמו וכיוצא בזה מצאתי לה' המבי"ט ח"א סי' פ"ו שכ' וז"ל וכן מה שטוען שהוא אפוט' ושקנה בעד היתו' נראה שאינו נאמן אם אינו כתוב בפי' בשטר שקנה ליתו' או אין עדים בדבר שהרי כ' ה' וז"ל המוכר ליתו' קטנים כו' ובגמ' אומר ליתמי לית ביהו משום דינא דבר מצרא דמשמע שהוא דבר ידוע וניכ' שמכר ליתומים ממ"ש או לאפוט' בעד היתו' ובנדון זה לא הזכיר בשעת המכר שהיה קונה ליתו' ולכן יכול בעל המצר לסלקו ע"כ גם ה' הכנה"ג בתשו' ח"א סי' קצ"ט כ' וז"ל אבל מטעם אחר זכתה לאה בדינה נחלה בלא מצרים דכיון דבשטר המכירה לא נזכר בפי' שקנה לצורך היתומים או שיש עדים ברורים בדבר שקנה החז"ק הזאת ליתו' אינו נאמן לו' שלצורך יתו' קנה ויכול לסלקו בעל המצר כמ"ש רבינו הגדול מהר"מ מטראני ז"ל בח"א סי' פ"ו וקס"ח ונ"ד אין כאן שני עדים מעידים שבשעת המכירה היה קונה ליתו' ע"כ וע"ע שם שכ' וז"ל ועוד אפי' יהיו כאן שנים עדים שאמר כן בשעת המכירה איני רואה בעדות זה דבר שיחוייב ממנו שקנאה לצורך היתו' דאפש' שהוא קנאה לעצמו להניח שם היתו' הסמוכים אצלו ודומה למ"ש בשאלת הראנ"ח וכו' יע"ש ודון מינה ואוקי באתרין והוצרכתי לכתוב דין זה לפי שבתחילה חלקו עלי מן החכמים אלא שבסוף עלו בהסכמה ותל"מ וקיים

ע"ה שלמה אבן דנאן יצ"ו אכי"ר

סימן כ"ט

צעקתה של ריבה הבתולה יאקות בת הר' מנשה הכהן נ"ע באה אלי שמיאנה בקידושין שקדשה פלוני אלמוני. ונדרשתי לחוות דעתי אי כופין אותו ליתן גט. א"ל. והשבתי כי לדעתי המעט היא הדבר פשוט דכופין ואפי' החולקים על הרמב"ם ז"ל בנ"ד יודו מאחר שקידושי היתומה אינם כ"א מדרבנן. והם אמרו דע"י מיאון אינה צריכה גט. ואינה צריכה