אשר לשלמה קסו

הו"ל למימר אם עבר ומכר אין האשה יכולה להוציא מידם בלא כלום. וטעמייהו דרבנן מפורש בדברי הה"מ וז"ל מ"ש אם עבר ומכר קנו הלקוחות נחלקו עליו. וכ' עליו הרשב"א ז"ל לא נראו לי דבריו ובירושלמי גרסי' שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות אותן חומש. ואם איתא דבדיעבד ממכרו ממכר משום דלכתחי' לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש עכ"ל ודעת המחבר ז"ל שלא אמרו אלא לכתחי' אבל בדיעבד מקחו קיים ואינן דומין לקרקע שאינו יכול לכלותו ולהפסידו לגמרי. ודעתה סומכת עליו וכיון שכן מקחו בטל אבל מטלט' שהרי הוא יכול לכלותן לגמרי ודאי ממכרו ממכר וזהו דעת הגאון בשער ד' אבל אם עמד ומכר מעצמו ממכרו קיים כדגרסינן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וה"מ במטלט' הוא דאמרינן ממכרו ממכר אבל מקרקעי לא ע"כ. עכ"ל הרב המגיד ז"ל. גם הריב"ש ז"ל סי' ק"ן כת' וז"ל ודעת הרמב"ן והרשב"א דאפי' במטלט' אם מכרן אינן מכורין משום שבח בית אביה שיכולה לומר בעת גביית הכתו' כילי אני נוטלת כמו בקרקעות ע"כ ע"ש. וכ"כ הטעם ה' ח"מ ס"ק מ"ה וה' ב"ש ס"ק מ"ח

מהני מילי מעליותא דאמור רבנן הניתנים למעלה מבואר דטעמייהו דרבנן רבינו האי והרמב"ם ז"ל דס"ל דבדיעבד מקחו קיים הוא משום דלא ניתנה כתו' לגבות מחיים והנהו נצ"ב כבר קבל אחריותן ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו. אבל לכתחילה לא משום דשמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות אותן חומש. אבל הרמב"ן והרשב"א וסיע' דס"ל דאף בדיעבד המכר בטל משום שבח בית אביה שיכולה לומר בעת גביית הכתו' כילי אני נוטלת ומשום דלכתחי' לא ימכור לא הו"ל לרבנן לתקון לפחות חומש

אתה הראת דאין ענין טעם פלוגתייהו דרבנן לענין תק"ה. ואדרבה יש להוכיח בהפך מדבריו מדברי הגאון ז"ל שכ' הה"מ שהעתקנו וז"ל אבל אם עמד ומכר מעצמו ממכרו ממכר כדגרסינן לא ניתנה כתו' לגבות מחיים ע"כ. דמשמע דאם ניתנה כתו' לגבות מחיים המכר בטל. ולדברי הרב בית יהודה דסבר לה מר דמאי דאמור רבנן מה שעשה עשוי הוא משום תק"ה ובאופן שעשו תק"ה כגון בשעת הלואה. מה ענין לטעמא דלא ניתנה כתו' לגבות מחיים. הא אף אם ניתנה לגבות מחיים וגבתה אותה אפ"ה משום תק"ה מה שעשה עשוי דתק"ה שעשו בגונב ממון אחרים היא. או' דלרבינו האיי וסיעתו דס"ל דהמכר קיים הוא אף באופן דליכא תק"ה. וכאשר יהיה האופן דאיכא תק"ה כ"ע יודו אף הרשב"א וסיעתו דאין יכול להוציא מידו בלא כלום. והילך דברי הגאון בס' המקח. אשה שהביאה לבעלה מטלטלין וכתבן בכתו' וכן הוא שהכניס לה שום משלו וכתבן בכתובתה ובא לימלך למכור מטלט' עלינו לו' לו אל תמכור וכו' אבל אם עמד ומכר מעצמו ממכרו קיים כד"א לא ניתנה כתובה לגבות מחיים עכ"ל שהביא הרב פמ"א ח"א סי' ק"ג. ועיין באה"ט סימן הנ"ל ס"ק ל"ו

ובתשובת ה' הנז' מצאתי הפך מדברי ה' ב"י ממ"ש שכתב על תשו' הרשב"א ז"ל גם מ"ש שם בתשו' הנז' דאיכא בזה משום תק"ה בנ"ד לא שייך האי טעמא דכבר נתברר ע"פ העד דלמלוה עצמו שהוא אבי הבעל התנו והזהירו שלא ילוה לבעל כלום על הצמידים והיו תובעים ממנו על הצמידים א"כ לא שייך תק"ה כלל ע"כ. ואח"כ כ' וז"ל כל היוצא מכל האמור בנדון שלפני' שלדעת רוב הפו' והם שמנה נסיכי אדם המאירים לארץ ולדרים וכמש"ל המכר בטל. ולדעת הרמב"ם ורבינו האיי גאון המכר קיים וכו' עש"ב. הרי דבנדון הרב לא שייכה תק"ה ואפ"ה כתב דלהרמב"ם ז"ל המכר קיים וזה בפי' דלא כ"א ב"י. וכן מצאתי בכ"י כמוהר"ש אב"ץ ז"ל וז"ל בעל שמכר או משכן או פרע לבע"ח מנצ"ב של אשתו או שתפס המלוה מנצ"ב בעד מה שחייב לו הבעל בחיי הבעל בלא ידיעת הבעל והאשה אין מוציאין מידו בכל גווני שיהיו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה בין בדברים העשוים לבלות בין בדברים שאינם עשוים לבלות ואפי' ידע הקונה והממשכן והבע"ח שהוא מנצ"ב ושלא מרצונה ואפי' אם ירצו ליתן לו המעות לקונה אין לו חיוב להחזירם. ברם אם תפס מנצ"ב אחר מיתת הבעל אין בה מועיל וכ"ז בנצ"ב אבל בנ"מ אם מכר או משכן או פרע לבע"ח הבעל עצמו לא עשה ולא כלום וצריך להחזירו לאשה כל שעשה שלא ברשות. ה' זכ"ל חא"ה בספרו חסד לאברהם סי' ן'. ועי' להרב ידיו של שלמה ח"מ סי' נ"ט. עכ"ל. הרי מבואר להדייא דאף בגווני דליכא תק"ה המכר קיים דלא כהרב ב"י

וחשבתי דרכי דגם ה' ב"י לא אמרה לשיטת הש"ע אלא מפני שהוא רוצה לפסוק כמור"ם לכן כתב דהיכא דאיכא תק"ה לא אזלינן בתר מור"ם אלא כמר"ן מפני שסובר דלדעת מור"ם לא עשו תק"ה בנדונייא וכמו שהעתקתי דבריו לעיל שכ' וז"ל דאלו בבגדים שהכניסה בנדונייתה לדעת הרשב"א אין בהם משום תק"ה ע"כ. אבל לעולם דעת מר"ן אף בגווני דליכא תק"ה המכר קיים. ולא נחה דעתי בזה דמרוצת דברות קדשו הוכיח תוכיח דאין כונתו כן. ואין להאריך

איך שיהיה עלה מן האר"ש דלדעת מר"ן בכל גווני שיהיו אף באופן דלא שייך תק"ה אפ"ה המכר קיים

איש צעיר שלמה אבן דנאן יצ"ו אכי"ר

אחז'"ר אינה ה' לידי תשו' רבי' מוהריב"ץ במועתקים ד' קפ"ז שכ' כן להדייא וז"ל וכי תימא עדיין יש מקום פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דעד כאן לא מיירי כל הפוסקים הנז"ל אלא היכא דהבעל מכר או משכן בפועל חפצי אשתו דהיינו שקבל דמים מעיקרא עלייהו ואדעתא דהנך חפצים נתן הדמים הלוקח או בעל המשכונה. אבל בנ"ד דההלואה נעשית מעיקרא ואח"כ הביא שמעון חפצי אשתו לראובן למשכון לאו כל כמיניה דהא הו"ל כגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו כדאיתא בסי' שנ"ו. הא בורכא היא שהרי בתשו' הרשב"א הנז"ל שהביא מר"ן בב"י א"ה סוס"י ע"ג נזכרו שלשה טעמים. הא' דמאן לימא לן שאין הבעל יכול למכור ולמשכן כסות אשתו וכו'. הב' דמאן לימא לן דלא אפקיה מדעתה למשכוניה. הג' משום תקנת השוק. וכ' בית שמואל סוף סי' ע"ג דנ"מ מהני טעמים אם כבר לוה ואח"כ נתן בגדים למשכון דאז לא שייך תק"ה כמ"ש בח"מ סי' שנ"ו ועוד כ' בסי' צ' ס"ק מ"ט דנ"מ דלמן דיהיב טעמא משום תק"ה א"כ כשמחזיר המעות המקח בטל. ולהנך