אשר לשלמה קנח

הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו שהרי הוא עצמו בן המצר הוא מפני אותו מעט שקנה באמצע. ואם אותו מעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף שדהו הרי זה מערים ובן המצר מסלק אותו מהשדה שקנה בסוף. ע"כ. ומור"ם סיים בו וכן אם נתן לו מעט הקרקע במתנה רואים אם מכר לו אח"כ כל כך ביוקר עד שהבליע המתנה הרי הערים ויוכל בן המצר לסלקו. ואם יש חשש ערמה בדבר מחרמין על ככה. וכן בכל דבר שיש לחוש לערמה לדחות בן המצר מחרמין על כך ע"כ

גם בדין היה בן המצר במדינה אחרת וכו' כ' הב"י ואי איכא חשש ערמה יחרים. ובב"ה כ' ואם בעל הקרקע הוא במדינה אחרת ומכרו שם נראה דה"ה והוא הטעם שאין בן המצר שבמקום הקרקע יכול לערער שא"כ לא ימצא זה במדינה אחרת מי שירצה לקנות קרקעו והוא שלא יהיה חשש ערמה בדבר. ואם יש חשש הערמה יחרים ע"כ. והכי דייק לישנא דהיה בן המצר ולא נקט הלך. עי' מהריק"ש בתשו' סי' ע"ז. גם הכנה"ג בהגה"ט אות נ"ה כ' וז"ל דבר פשוט ומבואר דלא נחלקו הני רבוותא אלא כשאירע כן לפי תומם אבל אם בכוונה מכוונת הלך המוכר והקונה לעיר אחרת כדי לבטל דין בן המצר זו הערמה. ואפי' לדברי האומרים שאין דין בן המצר כשהמוכר בעיר אחרת בנדון כזה מוציאה המצרן מיד הקונה. ויראה דאפי' בנראה לעין שאירע כן לפי תומם ב"ד מחרימין על המוכר ועל הקונה שלא עשו ערמה ללכת לעיר אחרת למכור ולקנות כדי לסלק מעליהם דדב"מ ע"כ. גם הרב הגדול מוהריב"ע זלה"ה זיע"א בתשו' לבן אחיו כהה"ר יעקב ן' עטר לתאזא כ' וז"ל וששאלת ע"ע אם היה המוכר במדינה אחרת ורצה למכור וכו' דודאי הוא דיכול למכור וכן מעשים בכל יום דאטו אי אצטרכו ליה זוזי למוכר ומצא לוקח לקנותו ממנו יקויים בו שורך טבוח וכו' והלא דדב"מ אינו אלא משום ועשית הישר והטוב ואין זה ישר וטוב. אך אם הוא דרך הערמה לא. וטעמא חדא הוא כמו שאמרת ע"כ. גם בדין המשכנתא הנז' בסי' נ"ז כ' מור"ם ז"ל והוא שנראה לב"ד שלא היה ערמה בדבר שהלוה למוכר כדי שיסלק המצרן

והרב חוט המשולש ח"ד סי' ט"ו כ' וזל"ה וגם לאחר שמשכנה לאחר אם מכרה לו אח"ך אם נר' לב"ד שהיתה הערמה בדבר ואפי' היה המכר אחר שנתים שלש למשכונה כל שהדבר מוכיח שיש שם הערמה מזבין הקרקע לבן המצר ודבר זה מסור לדיינים כל שנראה לדיינים צד ערמה בדבר בודקין עד מקום שיד שכלם מגעת להפיר מחשבות ערומים ולא יחרוך רמיה צידו ע"כ

כלל העולה כי כל העושה ערמה הנכרית לב"ד כדי שיסלק בין המצר אינה מועלת לא כלום. ואם אינה נכרת לב"ד יחרים וחובה על הב"ד להפיר מחשבות ערומים ודבר זה פשוט וברור לכל יודעי ספר. וספרי הפוס' ראשונים ואחרונים כולם כאחד יעידון יגידון על ככה ואין צורך להעלותם על ספר. הלא בספרתם זיל קרי דוק ותשכח

מעתה בנ"ד שראובן הלוקח שלקח שטר משכו' להפקיע המצרן כאשר השיאוהו עצה למצוא עילה ותחבולה שיהיה הוא בין המצר כאשר דימו ויסתלקו המצרנים האחרים. הא ודאי שלא תועיל ערמתו. דמ"ש הערמה זו משאר ערמות. ולא מצינו בספרי הפוס' איזה הערמה דמהנייא ללוקח שנאמר דגם הערמה זו מהנייא ודבר זה פשוט וברור לכל מודה על האמת ואין בו שום פקפוק וגמגום למקבל האמת ממי שאמרו בלי דחיות קורי עכביש. דלא עדיף לוקח שטר משכנתא ממלוה למוכר בשטר משכנתא. דכמו שהמלוה למוכר בהערמה לא מהנייא ליה כן הלוקח שטר משכנתא בהערמה לא מהנייא ליה. דכל שאינו נעשה מצרן אלא מחמת הערמה לא תועיל לו מצרנותו. דמ"ש נעשה מצרן מכח המוכר או מכח בן המצר בכולם לא תועיל לו הערמתו דסוף סוף המצרנות באה לו בהערמה

איברא דאם היה הדין נותן שבן המצר יכול למכור זכותו ללוקח. מקום יש בראש לומר דשאני לוקח שטר משכנתא ממלוה למוכר במשכנתא. דדוקא מלוה למוכר במשכנתא בהערמה הוא דלא מהנייא ליה. אבל לוקח שטר משכנתא ממלוה נימא דיכול לסלק המצרן. והיינו טעמא דזה המלוה שמכר לו המשכונה היה מצרן וכשמכר לו השטר מכר לו ג"כ זכות המצרנות שהיתה בידו ונמצא ביד הלוקח השטר שני זכיות של מצרנות האחד מצד עצמו שגם הוא חזר להיות מלוה אחר שלקח שטר המשכנתא. והב' מצד הזכות שמכר לו המלו' הא' מוכר השטר. וא"כ אף כי מצד עצמו אינו יכול לסלק בן המצר כיון שהיא בהערמה. הרי עדיין יש לו זכות הא' שמצד המוכר שמכר לו זכותו

אכן מצינו שאין בן המצר יכול למכור זכותו וכמ"ש הרא"ש והטו' וש"ע סי' ל"ה וז"ל היו המצרנים רבים ומכר א' מהם זכותו ללוקח אפי' בקנין יכולים האחרים לסלקו. ע"כ. ופי' הב"י ופי' הרא"ש הטעם וכו'. ועוד אני אומר דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה שמוחל ללוקח זכות שתקנו להם חכמים משום ועשית הישר והטוב ולא מהני הך קנין לגבי מצרן אחרינא. ע"כ

אתה הראת לדעת דאין בן המצר יכול למכור זכותו ללוקח אפי' בקנין והיינו טעמא דאין הקנין הוא מכירה שמוכר לא זכותו כדי שיכול לסלק שאר המצרנים דאינה מכירה אלא מחילה שמוחל בזכות אשר זיכו לו חכמים דאזהירו ללוקח לעשות טובה למצרנים ואף זה המצרן מחל בזכותו לא מהנייא ליה מחילתו לגבי מצרן אחרינא. וא"כ הלוקח שטר משכנתא לא יש לא ב' זכיו' אלא זכות א' שמצד עצמו שחזר להיות בן המצר. אבל הזכות שאמרנו מצד המלוה מוכר השטר אינה בעולם. דלא הוייא מכירה כדי שנאמר שלקחה זה הלוקח ויהיה כחו ככח המוכר שיכול לסלק שאר המצרנים. אלא מחילה וסילוק בזכות שלו. שצריך לעשות לו הלוקח מהטוב והישר. ועדיין זכות המצרנים במקומה עומדת. כי מתחילה שהיה השטר שלו היה בן המצר והלוקח מצווה ועומד לעשות לו הטוב והישר. וכשמכר השטר נסתלקה זכותו. ולא נשאר הלוקח מוזהר עליו אלא על לוקח השטר שחזר להיות מצרן. וכיון שנלקחו בערמה אין לו דין מצרן. אלא אדרבא הוא מוזהר לעשות הטוב והישר עם שאר מצרנים

ועוד אי אפשר לומר דכשמכר השטר מכר לו גם זכות המצרנות שהיתה בידו. שהרי מצינו להטו"ר וש"ע סי' ט"ו וז"ל המצרן שבא לסלק את הלוקח וקודם שסלקו מכר השדה שיש לו על המצר איבד זכותו וגם הלוקח