אשר לשלמה קנט

שקנה ממנו אין לא דין מצרן לסלק הלוקח שקנה סמוך למצר ע"כ. וכ' הסמ"ע סקכ"ד וגם הלוקח שקנה וכו' שהרי הלוקח הרא' זכה בהשדה קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה ע"ך. ואי איתא למה לא יזכה בה הלוקח והרי כשמכר לו השדה מכר לו גם זכות המצרנות והמוכר לא מחל על מצרנותו שהרי בא לסלק. ואם הוא לא יזכה בה מחמת שלא נשארו לו השדות סמוכות וכמ"ש הב"ח. הרי הלוקח זכה במצרנות עם השדה ויזכה הוא באותה תביעה שהיתה למצרן. אלא ודאי לא

זאת ועוד מי שם פה לאדם לומר שזה מכר לו זכות המצרנות אפי' לא נטל קנין על זה להדייא. שהקנין שהיה, לא היה כ"א על מכירת השטר דוקא ואם מכר לו גם זכות המצרנות היה צריך להקנות גם על זה בפירוש

באופן שהלוקח שטר משכונא לא עדיף ממלוה למוכר בשטר משכו'. וכמו שמצינו שהמלוה למוכר אם הוא בהערמה לא מהנייא ליה. גם לוקח השטר אם הוא בהערמה לא מהנייא ליה

גם לא עדיף זה הלוקח שטר משכו' מההוא דזבין גריוא דארעא שכתבו הפוס' ומר"ן סכ"ח כאשר כתבנו דבריהם למעלה שאם אותו המעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף בצדו הרי זה מערים ובן המצר מסלק אותו מהשדה שקנה בסוף. הרי דכשאנו יודעים שלכך קנה אותו המעט תחילה משום שיהיה מצרן לשדות המוקפות הנמכרות בסוף אמרינן דבן המצר מסלקו מן השדות שקנה בסוף. אף שמקחו קיים בהמעט שקנה תחילה וכמ"ש הב"י משם הרמב"ם והרא"ש ושכן פסק בקצר עי' סמ"ע והיינו טעמא דאערומי קא מערים. ה"נ בלוקח שטר משכונא דידעינן ליה שקנה כדי להיות גם הוא בן המצר דשאם קדם וקנה נדחים המצרנים האחרים. לא מהנייא ליה הערמתו. דמ"ש מההיא דזבין ליה גריוא. דלא שאני לן בין בעל הקרקע מכר לו כדי שיהיה מצרן או בן המצר מכר לו כדי שיהיה מצרן. שהרי העיקר הוא שהלוקח המוזהר בועשית הישר והטוב לא יהיה מערים והרי הוא מערים

ומטעם זה נראה לע"ד פשוט דאם ההוא גריוא של אחד אחד ושדות המוקפות לה הם של איש אחר ובעל הגריוא מכרה לראובן שהשיאו עצה כדי שיהיה מצרן לשדות המוקפות שבזה נכרת לנו הערמתן דלא מהנייא ליה הערמתו, ויסלקוהו המצרנים משדות המוקפות שקנה בסוף דמ"ש מכולם של מוכר סוף סוף הרי הלוקח מערים שהוא הוא המוזהר ולא המוכר, והא דלא נקטי הש"ס והפוס' האי דינא בגריוא של אחר משום דאשמועינן תרתי חדא דאי מערים המצרן מסלקו, ואידך היאך אנחנו נדע אם עשו הערמה כשאין אנו רואים כ"א הקנייא לחוד, דאי עדית או זבורית אינה הערמה, ואי לא אערומי קא מערים, אבל אם הגריוא הוא של איש אחר אינה נכרת לנו הערמה בשלא נודע לנו כ"א הקנין לבד דהגם דאינה לא עדית ולא זבורית אלא שוה היא לשדות המוקפות מאחר שהיא מיוחדת לאדם אחד דרכה לימכר בפ"ע

אבל לעולם לענין אם היתה הערמה נכרת לנו כגון שהשיאוהו עצה כנ"ד מה לי הגריוא של המוכר או של אחר אחר שהלוקח קנאה כדי שיהיה מצרן הרי זה מערים ולא איכפת לן במוכר אחר שאינו מוזהר וכן הדין נמי בלוקח שטר משכונה כיון שהוא מערים בין המצר מסלקו

ובפרט למ"ש הרא"ש ז"ל בטעם הראשון דילמא אין בין המצר יכול למכור זכותו והביאו הב"י. ופי' בדרישה שכוונת הרא"ש ז"ל בהאי טעמא. שאין זה הזכות שהיה למצרן בקרקע זו עדיף מקרקע שהיתה שלו מעולם. שאם מכרה לאחר במכירה גמורה המסרן מסלקו ע"כ. כוונתו מבוארת שזה בין המצר יש לו זכות בשדהו יותר מזכות שיש לו בשדה הסמוכה לה שאין לו בה כ"א זכות המצרנות. וכיון שבשדה שהיתה שלו מעולם לא יוכל למוכרה לחלוטין והמצרן מסלקו. גם הזכות שיש לו בשדה הסמוכה לה לא יוכל למוכרה ללוקח והמצרן מסלקו

וכמו שלמד הרא"ש ז"ל לוקח זכות מבן המצר מלוקח זכות מבעל השדה דלא מהני. אנן נמי לענין הערמה נלמוד לוקח מבן המצר מעט קרקע בהערמה. מלוקח קרקע מבעל השדה בהערמה דלא מהני. וכן נמי לענין לוקח שטר משכונה בהערמה. ממלוה למוכר במשכו' דלא מהני

קנצי למילין דראובן שלקח שטר משכונה מהמלוה בהערמה ונכרת לנו הערמתם במה שידענו שהשיאוהו עצה להפקיע זכות בן המצר שדימו בדעתם שע"י זה יהיה גם הוא מצרן ויסתלקו שאר המצרנים דלא מהנייא ליה הערמתו והרי הוא מוזהר לעשות הטוב והישר. ולא לעשות תחבולות לבטל תקנת חז"ל ולא עדיף ממי שהלוה למוכר במשכונה בהערמה. ומההוא דזבין גרויא דארעא דאמרינן כיון דבערמה עשו כן כדי שיהיו ג"כ מצרנים וידחו שאר המצרנים. דלא מהנייא להו הערמתם הכ"ן נד"ד שקנה שטר משכו' לסלק שאר המצרנים. הרי זה מערים ולא אהני ליה. וזכות בן המצר אינה נמכרת לשנאמר שתהיה מועלת לו גם לגבי שאר המצרנים. שאינה אלא סילוק ומחילה שאינה מועלת אלא לגבי דידיה ולא לשאר המצרנים. ואין לו ללוקח שטר זה כ"א כח המשכונה כאלו הוא הלוה למוכר והרי היא בהערמה. זהו מה שנלע"ד. וצויי"מ וימ"ן. כ"ד החו"ף. פאס יע"א בחדש אדר ראשון שנת בברכת ישרים תרום קרת לפ"ק. וקיים

איש צעיר שלמה אבן דנאן יצ"ו

סימן כ"ו ע"ע הנז'

עתה באנו לפרש שיחתינו כבוצר על סלסלות. אפס קצהו לבל נהיה משא לעיפה ותן לחכם ויחכם. והוא כי בפס"ד כתבנו שהלוקח שטר משכנתא בהערמה לא תועיל ערמתו. וכתבנו שאם היה הדין נותן שבן המצר יכול למכור זכותו ללוקח. מקום יש בראש לומר הגם כי מצד עצמו אינו יכול לסלק בן המצר כיון שבא בהערמה. הרי עדיין יש לו זכות שמצד המוכר שמכר לו זכותו. ודבר זה אינו מוכרח שהרי ההכרח הנראה לכאורה בזה הוא מההיא דהרא"ש שכתב מר"ן סי' לה' שלכאורה קשה תיפוק ליה מטעמא דהערמה. ולזה שתי תשובות בדבר. חדא דאפשר לומר דאף שהיה בהערמה כל שאינו בא לסלק מצד עצמו אלא מצד המוכר תועיל לו הערמתו אחר שלקח זכות המוכר שהיה יכול לזכות אחר שאינה בהערמה וזהו הדרך שדרכנו בה בפנים בפס"ד. אלא דעדיין אפשר לומר