אריה דבי עילאי (ש"ס) פט

אמר רחמנא ולא קציר נכרי וכדאיתא בראש השנה ומה שאינו נוהג בשל נכרים לא קתני במשנה וכדכ' התוס' הנ"ל לכך הוכרח רש"י לפרש דוף החדש היינו מלאוכלו. ועפ"י הדברים האלו יש עוד יותר הוכחה להוכיח כמ"ש דאף במקום שאין מביאין עומר ממנו נוהג בי' איסור חדש לאכול וח"כ גם בשל נכרים אף דאין מביאין עומר ממנו אפ"ה נוהג בי' חדש ורסור לאוכלו קידם הבאת העומר וכדעת הגאונים הנ"ל שס ברם דנוהג בשל נכרים

ב"ק דף י"ט ע"ב. משנה כיצד השן מועדת כו' שאלני חכם אחר מופלג על לשון הרא"ש דמקשה על המשנה דלא תני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אמרי רברבי ושינרא דאכיל תרנגולי דהוי רבותא טפי דאע"ג דאכילה גמורה היא ויש הנאה להיזקה אין משלם אלא ח"נ ותירץ דכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי כו' אפחת שפיחתה המיתה קאמר כו'. יוע"ש ואמאי לא הקשה הרא"ש ביותר מברייתא המבוארת במקומה דהיינו מהא דלא קתני במשנה הא דתני בברייתא אכלה פת בשר ותבשיל דמשלם ח"נ בשביל דאינן ראויין ועל קו' זו לא שייך כלל תירץ הרא"ש. והשבתי דהגם דכ' הרא"ש בלשונו דהוי רביתא טפי דאע"ג דאכילה גמורה ויש הנאה להיזקה כו' מ"מ עיקר הרבותא הוא בטעם הדבר דהא דאין משלם רק חצי נזק הוא מחמת דהגם דהיא אכילה כדרכה מ"מ לא מתחייב נ"ש כיון דאין זה הדרך שיאכל הכלב אימרי ושונרא תרנגולי וזה נחשב לרבותא גדולה דאף באכילה כדרכה מ"מ אם אכלתם אכילה שהוא שלא כדרכה אצלה א"צ לשלם רק ח"נ ודממילא נלמד במכ"ש כסות וכלים שהאכילה בעצמה הוא שלא כדרכה משא"כ מה דהו"ל למשנה לאשמועינן אכילת פת בשר ותבשיל י"ל דאינו קי' כלל כיון דעיקר כוונת התנא בהמשנה לאשמועינן דלא נימא דבשן אין חילוק כלל בין אכילה הראוי לאכילה שאינו ראוי דקמ"ל במשנה רבותא זו שיש חילוק בזה וכדי לבאר זה בביאור גמור הוצרך התנא למינקט דברים הידועים שהם אינם ראוים לאכילה כמו כסית וכלים ולמה להתנא למינקט פת בשר ותבשיל דאינו רבותא גדולה כיון דבאמת גם המה אינם נאכלים אף ע"י הדחק ולא הי' הרבותא רק גוף הדבר איך שהמה אינם ראויים לאכילה וגם דהי' הוצרך התנא להאריך ולברר טעמו של דבר ושגם המה אינם נאכלים אף ע"י הדחק וניחא לי' להתנא לקצר ולמינקט דברים הידועים שאינם ראויים לאכילה וכמבואר בכללים שבמבוא הגמ' שם בדף צ"ט שם בקיצור כללי המשנה דפעמים התנא יכול לומר רביתא טפי ולא חמר כדי שלא להאריך ומייתי כן מתוס' ב"מ פרק האומנין דף ע"ח יוע"ש ובאמת אם הי' עיקר רבותא של המשנה שהי' נראה דכוונת התנא כדי להשמיענו מה המה הדברים שאינם ראויים לאכילה הי' מקום להקשות על מה דלא תני רבותא יתירה בפת בשר ותבשיל שגם זה הוי דברים דלאו אורחי' אף ע"י הדחק אמנם כיין דאין זה כוונת התנא רק לאשמועינן גוף הדין דיש חילוק בשן בין דברים הראוים לאינם ראויים צריך התנא לבאר זה בביאור ולמינקט דבר הידוע שאין ראוי למאכל בהמה וא"ל דעדיין תיקשי לתירץ הגמ' ואבע"א לעולם בבהמה ובפתורא דגם זה אינו קי' כלל כיון דטעמא דאכלה בפתורא הוא מחמת שאכלה במקום שאינו ראוי לדרכה של הבהמה להזיק במקום כזה דאין זה ענין כלל לרבותא דקתני במשנה דאכלה מאכלים שאינם ראוים. והא כדאיתא במשנה משום דאכלה מאכלים דברים שאין ראוים. והא כדאיתא בטעמא דברייתא בפתורא מחמת שהזיקה במקום שאין דרכה להזיק ואין מקום ללמוד רבותא זאת במאכלים שאין ראוים מהך דינא דאכלה במקום שאין ראוי לה לאכול כ"ז נלפענ"ד הפשוט בכוונת הרא"ש ודלק"מ קי' שהקשה החכם הנ"ל. והגם דיש מקים לתרץ קושייתו קצת בדרך רחוק ולומר כיון דמשנה איירי בין בבהמה ובין בחי' וכמו דאמרינן בדף י"ז ע"ב א"כ ניחא ולמשנה למנקט כסות וכלים דאין ראוי לא למאכל בהמה ולא למאכל חי' משא"כ פת בשר ותבשיל דלא שייך רק בחי' וגם בשר דוקא בטביא או בבשר צלי ולכך לא מקשה הרא"ש מזה וקי' הרא"ש מכלב שאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי י"ל דהוא עפ"י דסתם משנה ר"מ ור"מ הא ס"ל בפ"ח דכלאים דכלב מין בהמה אך ורק הפשוט כמ"ש מתחילה. ב"ק דף ס"א ד"ה חד למעוטי קרקעות שטרות הו"ל למעוטי ברישא כו' נ"ל לתרץ קי' זו עפ"י מ"ש התוס' בעצמם בדיבור שאח"ז ד"ה וחד למעוטי עבדים אעפ"י דאתקיש לקרקעות כיון דכתיב כל רבוי הוא והיינו דאתרבי הכל אי לא הוי כתיב לכל חד מיעוטא באנפי נפשי' ה"א דריבוי דכל מפיק מהקישא דאתקיש עבדים לקרקעות ולפ"ז מתורץ קי' התוס' דס"ל דבאמת מן הסברא יש טפי למעט קרקעות ועבדים משטרות והא דקאמר לקמן דף קי"ז י"ל דלקמן מוכרח לומר רק למעט שטרות כיון דבאמת ריבה הכל ולא ממעט רק דבר אחד א"כ אם נמעטי' לקרקעות ע"כ או דנמעט גם לעבדים דהיקשי לקרקעות ויהי' שני דברים ולא שייך ריבה הכל רק מועט דבר אחד. או דנימא כיון דריבה הכל ע"כ נפקא מהקישא ונימא דמיעט רק לקרקעות ועבדים הוא בכלל ריבה הכל כמו שטרות בין כך ובין כך ע"כ דניצטרך למידחק אנפשן בריבוי ומיעוטי המקראות לכך קאמרינן למעוטי שטרות ואף דהוא דלא כסברא החיצונית משא"כ כאן דבאמת אית לן תלתא מעוטי שפיר נקטינן כסדר המדררגות קרקעות קודם ועבדים דהקשו להם ואח"כ שטרות ואין להתעקש ולומר דמ"מ אי לא הוי לן אלא חד מיעוטי וריבוי דכל הי' מרבה הכל הי' מההכרח לאוקמי המיעוט רק אשטרות כי היכי דלא נימא לסתור ההיקש מ"מ כיון דבאמת יש ממש תלתא מעוטי שפיר למינקט כמו שהוא הסברא החיצונית דקרקעית ביותר הסברא למעוטי וגם דאם הי' לן תרי מעוטי ע"כ הוי מוקמינן רק אקרקעות ועבדים כי היכי דלא נסתר ההיקש שפיר נקיט קרקעות ברישא ועפ"י הדברים הנ"ל יש מקים עיון גם על קי' התוס' ב"מ דף ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין יוע"ש היטב

חולין בגמ' דף י"ז איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו פירש"י דרוש וקבל שכר ע"ש והקשה הרא"ש ז"ל דדווקא למיסבר קראי אמרי' הכי כדאיתא פ"ק דיומא כיצד הלבישן כו'. עיי"ש ונ"ל דהא התוס' הקשו בד"ה במאי קא מיפלגי מנ"ל דפליגי ותירץ דאי ס"ל דבשר תאוה נאסר והוצרכו להקריב קדשים א"כ ע"כ בעי שחיטה ומה שהקשו שם דאיכא לאוקמי קרא בבעלי מומין כבר השיב הר"ן ז"ל בחידושיו דדוחק לאוקמי קרא בבעלי מומין דוקא יוע"ש וא"כ קמה וגם נצבה תירץ התוס' ז"ל. אך בס' ז"ב הקשה ובס' קול יהודא מביא קו' שלו בשם הגאון מה' ברוך כהנא אב"ד ד"ק פירדא לפמ"ש תוס' יבמות דף ע"א ע"ב דהילודים במדבר לא מלו הותר להם בשר תאוה שאסורים בקרשים יוע"ש א"כ איכא לאוקמי קרא דאיסור נחירה באותן ערלים שבמדבר שהותר להם וא"כ נסתר תו' התוס' ומתרצו דאכתי ע"כ מוכח דפליגי דאי נימא קרא כי ירחק לאיסור נחירה ליכא למימר דכי ירחיב להיתר בשר תאוה דלמה לי קרא תיפוק לי' מדאיצטרך לאסור בשר נחירה בביאתן לארץ והרי אז מלו ואפשר להם לאכול קדשים ואי בשר תאוה אסור ע"כ הוצרכו לאכול קרשים ובעי שחיטה וע"כ מוכח דפליגי עכ"ד ולפ"ז אם נאמר דקרא דאסר בשר נח רה בכלל האיסור גם איברי נחירה שהכניסו עמהן לארץ י"ל דלא פליגי וכקו' התוס' וכקי' הגאון מהר"ב הנ"ל והתירץ שכתבנו הוא נסתר דאי לאו קרא דהותר בשר תאוה ה"א דאסור אף משבאו לארץ ואפשר איצטרך קרא לאסור נחירה משבאו לארץ לאסור האיברים שהכניסו עמהן דודאי אותן האיברים א"א להקריבם קדשים ומחמת איסור בשר תאוה הי' מותרים להם אך מחמת איסור בשר נחירה שנאסר להם בבואן לארץ נאסרו גם האיברים וא"כ הוי מצינן למימר קרא דכי ירחיב לכדר"י וכי ירחק לכדר"ע אבל אי נימא דאיברים שהכניסו לארץ כיוץ דאישתרי כבר אישתרי להו ולא נאסר אלא נחירה אחר ביאתן לארץ ממילא תירוצא דהתוס' אתי שפיר וכיון דמוקמינן קרא דכי ירחק לדר"ע ע"כ קרא דכי ירחיב לא אתא לכדר"י וצ"ל דאתא לכדר"א בפ' כיסוי הדם כמ"ש רש"י ז"ל יוע"ש. ולפ"ז הך בעיא דאיברי בשר נחירה כו'. נ"מ למיסבר קראי דכי ירחיב וכי ירחק דדרשו ר"י ור"ע ומתורץ קושיות הרא"ש ז"ל. בחולין דף צ"א. פרע להם בית השחיטה וטול ג"ה בפניתם כמ"ד ג"ה נאסר להם לב"נ. והקשה בתוס' הא שחיטה לא נאסר בודאי לב"נ ואעפ"כ קאמר פרע להם בית השחיטה