אריה דבי עילאי (ש"ס) עא

לתפוס אפי' אחד משני הענינים. משא"כ בענין ההתראה דלא ניתנה ההתראה כ"א להבחין בין שוגג למזיד א"כ י"ל דלא שייך כלל הא דרבה י"ל דז"א כיון דבעינן דוקא דיהי' ההתראות התראת ודאי הא התראת ספק ל"ש התראה. א"כ אתה רוצה לעשות התראת ודאי עי"ז שהיו שני ההתראת יחד בזה שפיר י"ל דכל שאינו בזא"ז כו'. גם הא דלא ניתנה התראה כ"א להבחין בין שוגג למזיד ג"כ אינו ברור כל כך לפי מה דקיי"ל דאף חבר צרך התראה. אך יעויין בתוס' גיטין דף מ"ב ד"ה הא דאמר חצי חצי נראה דאם לדמות זה לדרבה כל שאינו כו' הוא תלוי בפלוגת' שחילק הרשב"ם והתוס') א"כ שפיר י"ל לפי מה דמסיק סברת רבה י"ל דרשות רמב"ח וכקו' הפ"י הנ"ל דקרא דונכרתו איירי בזא"ז כו' וכנ"ל. דלא שייך תירוצו דאימא איפכא וכנ"ל (וא"ל דא"כ קשה כמו שהקשיתי לעיל כיון דלא נתקיימה דרשת רמב"ח ע"י הסברא של רבה דכל שאינו בזא"ז א"כ קשה ל"ל קרא דמאשה אל אחותה. על דאין קדושין תופסי' במקדש שתיהן כאחת תיפוק לי' מסברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו'. י"ל דז"א דבשלמא לעיל שפיר כתבתי כך כיון דלא נסתור הקו' דא מא איפכא רק ע"י סברא זו דאתית לומר דיתפוס הקדושין של אחת משום דכל דליתי' בזא"ז כו'. א"כ קשה שפיר כיון דאינו מוכח דרשא זאת רק ע"י סברא זו א"כ ממ"נ או דא"צ להדרשה ויהי' מוכח רק מהסברא לבד או דלא מהני הדרשא בלא הסברא. משא"כ הכא דהסתירה של אימא איפכא הוא מצד אחר משום דהוי התראת ספק. וע"י סברת רבה ליכא לצייר באופן דהוי התראת ודאי אבל עכ"פ אצ"ל סברת רבה על ענין דהקדושין לא תפסי א"כ שפיר י"ל דהקרא מורה על זה. כי היכי דלא נטעה ונימא דאף שאינו בזא"ז מ"מ ישנה בבת אחת. ומ"מ לא קשה דאימא איפכא. דקשה דהוי התראת ספק וכו' ואף דאפשר לצייר בבת אחת כנ"ל ולא נסתר רק מכח סברת רבה מ"מ לא שייך לומר אימא איפכא. דיותר ניחא לומר דהפסוק מורה על אין קדושין תופסין. דאי על ק"ת קשה דהוי הספק כנ"ל. כיון דבאמת סברת רבה מוסכמת לנו. ועוד לפי מה שאכתוב דבזה אף אביי מודה. אף דפליגי על סברת כל שאינו בזא"ז. מ"מ מודה בענין התראות כפי מה שאכתוב בפנים א"כ י"ל שפיר דלא מצי למימר איפכא. משום דבענין ההתראות הוא דבר שהסברא מוסכמת משא"כ בענין סברת רבה לגבי קידושין י"ל דצריך ע"ז קרא. דזה הסברא אינה מוסכמת כל כך. וכמו דחזינן דאביי באמת חולק) ולפ"ז יש ליישב קו' הרשב"א הנ"ל על אביי די"ל דאביי ג"כ ס"ל כדרשות רמב"ח וכנ"ל ואף דאביי פליג על סברת רבה. דכל שאינו בזא"ז כו' א"כ שוב אפשר לומר תי' הפ"י דאימא איפכא דלא שייך להקשות דהוי התראת ספק דאפשר לומר דהתרו אותו בבת אחת וכנ"ל. י"ל דבענין התראות אף אביי מודה דבשלמא בהא דרבה כמו לענין קדושין וכדומה בשאר דברים דאמרינן כל שאינו בזא"ז כו' הוי חידוש גדול דהא באמת בזא"ז הי' תופסין קידושי הראשונה וס"ל לרבה דכל שאינו בזא"ז לתפוס קידושי שניהם אף בב"א אינו. דלא חל אף קדושי אחת א"כ עוד בבת אחת גרע מזה אחר זה וזה הוי חידוש גדול וע"ז פליג אביי. משא"כ בענין ההתראות דאם היו ההתראות בזא"ז לא היה מהני שום התראה דהוי התראת ספק ונצטרך לומר משום דהי' בב"א עדיף טפי בזה י"ל אף אביי מודה דכל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו ומיושב קו' הרשב"א הנ"ל על אביי: עוד יש לתרץ קו' הרשב"א הנ"ל דמה פריך ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה. גם לתרץ מה שיש לדקדק על הגמרא דהמתין להקשות קושי' זו ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה עד אחר דאמר גופא א"ר כו' איתיבי' אביי כו'. ומאריך בסוגי' זו ולבסוף קפריך ורבא ל"ל לשכויי' כרבה כו' ולמה לא פריך תיכף כדמשני רבא אלא קרא בזא"ז ומתניתי' כדרבה כו' והו"ל לפרוך ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה כו' אך בצירף קושי' הרשב"א הנ"ל מיושב אף הבל"ז. דהנה קושי' הרשב"א הנ"ל יש ליישב בדרך פשיט עפמ"ש הרשב"א עצמו הובא דבריו במפורשים. לתרץ לאביי טעמי' דמתניתין. משום דאף אביי מודה במקדש שתיהן כאחת קשאמ"ל כה"ג ל הוי קדושין ולא פליג אביי רק באחת מהן צ"ל דטעמי' דאביי משום דס"ל דליכא לאוכוחי מכי יקח ובעלה דכתיב בקרא. רק למקדש שתיהן כאחת דמסתבר טפי. אך הנה באמת צריך להבין דלמה מקדש שתיהן כאחת מסתבר יותר דקשאמ"ל לא תהוי קדושין. מקדושין שאמ"ל דמקדש אחת מהן. דלכאורה משמע דבענין מחמת שהקדושין אין מסורין לביאה. אין חילוק כלל בין הנושאי'. וממש דא ודא אחת היא. והנה אין ת"י כעת הרשב"א לעיין בתוך דברי קדשו החילוק שמחלק ביניהם. ומתוך דברי המפורשים שהביאו דבריו לא יכולתי לעמוד על כוונתן לדעת איזה חילוק נכון. בין שני הענינים האלו ולומר דקשאמ"ל במקדש שתיהן מסתבר טפי וי"ל לפענ"ד לפרש כך בכוונת הרשב"א הנ"ל. דהנה הקשיתי על תי' התו' ד"ה קשאמ"ל דחילוקי דבחייבי לאוין לא הוי קשאמ"ל מחמת דהביאה נאסר בלא קדושין. א"כ תיקשי דלרבא דלקמן דף ע"ח דס"ל גבי איסורי כהונה דאינו לוקה על הבעילה רק ע"י הקדושין. וכ' הרמב"ם בפ' י"ז מהל' א"ב הל' ב' דבבא עליהן דרך זנות ג"כ אינו לוקה כו' יוע"ש. א"כ הרי הביאה זו נאסרה ג"כ ע"י קדושין. ואחר שהקשיתי זאת מצאתי כן באיזה מפרשים מקשים קושי' זו. וכל אחד פונה לדרכו בזה. ולפענ"ד נראה דאין כאן אפי' התחלת קושי' דהנה באמת עיקר סברת התוס' הוא לפרש דלא כרש"י דמפרש דבעינן ראוי לביאה דמטעם זה אין לחלק כלל בין אי הביאה נאסרה ע"י קדושין או נאסרה מחמת עצמה דסוף כל סוף אינה ראוי לביאה. ומה"ט סתרו פרש"י רק שהם מפרשים דהתורה מלמדינו דלא הוי קדושין רק באם אינו ריעותא בענין הקדושין דתאסר עליו הביאה ע"י הקדושין משא"כ אי איכא ריעותא בענין הקדושין דמקודם הקידושין היתה מותרת עליו וע"י הקדושין נאסרה הביאה קדושין כי האי גוונא שאוסרין עוד הביאה עליו א"כ הקדושין עוד מגרעין כוחו קדושין כי האי לא הוי קידושין. וזה מלמדה התורה בכי יקח איש אשה ובעלה. ואינו ר"ל דצריכה להיות ראוי לביאה דא"כ הדרה קו' לדוכתי' מחייבי לאווין רק דר"ל דהתורה מלמדינו דקדושין רעועין כי האי שאוסרים הביאה לא תהוי קדושין. אבל בחייבי לאווין אין ריעותא בגוף הקידושין. א"כ לפ"ז לק"מ קושיית העולם מאיסורי כהונה כו' דהא התם ג"כ עכ"פ לא הוי ריעותא בגוף הקדושין רק דהתורה לא אסרה על הכהנים גרושה זונה כו' רק בשקדושין ובעילה אבל קדושין לבד או בעילה לבד לא אסרה תורה. אבל מ"מ אין כאן ריעותא בגוף הקדושין (ולפ"ז גם קו' ס' המקנה שהבאתי לעיל דנימא לחלק בין קידש אחת מהן או קידש שתיהן דבקידש שתיהן י"ל דאין איסור הביאה ע"י הקדושין רק ע"י קדושי חברתה. די"ל סוף כל סוף כיון דיש ריעותא בגוף הקדושין דע"י הקדושין שלו נאסרה עליו הביאה שלהם קדושין כי האי לא הוי קדושין כלל ואדרבא עוד גרע קידש שתיהן כפי מה דבעינן למימר בפנים) ועפ"ז יש לחלק חילוק נכון בין מקדש שתיהן כאחת ובין מקדש אחת מכם עפ"י מ"ש הרא"ש בריש מכילתין טעם על הא דאיתא לעיל דף ה' ע"ב דבנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי כו' ולמה בנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת כלל באדם שאינו חשוב. והא שניהם ממעטי' מכי יקח ולא כי תקח כו'. וכ' לחלק דמשום דעיקר קרא דכי יקח קאי רק על גוף המעשה הקדושין ולא על האמירה דהא בעסוקין באותו ענין לא בעי כלל אמירה. א"כ י"ל דוקא בהי' ריעותא בגוף הקידושין דנתנה היא אינה מקודשת כלל משא"כ בהי' ריעותא רק בענין האמירה דאמרה היא די"ל דהוי ספיקא יוע"ש בהרא"ש סי' א' סוף פרק קמא. וכן כתב הפ"י שם קצת בתוס' ביאור לדברי הרא"ש הנ"ל. א"כ י"ל כאן אף לנידן דידן דהקפידה תורה דקדושין כי האי שעוד מגרעין זכותו לאסור עליו הביאה ע"י הקדושין קדושין כי האי לא הוי קדושין כלל. א"כ י"ל דדוקא באם הריעותא תלוי בגוף מעשה הקדושין כמו במקדש לשניהם כאחת. משא"כ כשלא קידש רק אחת מהן רק דלא בירר מדבריו איזה מהם קודש א"כ אין הריעותא בגוף ענין הקדושין. רק הריעותא בהאמירה משום דלא בירר דבריו לאיזה משתיהן שמקדש א"כ הוי רק הריעותא בהאמירה שלא בירר. א"כ כיון דהתורה לא איירי נכי יאח מהאחירה וכמ"ש הפ"י הנ"ל בתוספת ביאור לדברי