אריה דבי עילאי (ש"ס) ע

איפכא כתירץ הפ"י הנ"ל ונימא דבאמת תפסי קדושי שניהם לאסור אעלמא ולא שייך באמת כל שאינו בזא"ז י"ל דז"א דבשלמא לענין קדושי אחת מהם שפיר כ' הפ"י דמנ"ל להוכיח מקרא דאין קדושין תופסין אף באחת אימא להיפוך דהקרא אתי לאשמועינן דבאחת תפסי הקידושין דאף זה אינו נגד הסברא משא"כ לומר דהקרא אתי להורות דקדושי שניהם תפסו דהוא נגד הסברא וכמ"ש התוס' דאי תפס הקדושין בהא כו' מסתברא יותר לומר דהקרא אתי להורות דאין קדושין תופסין כלל ומ"מ איצטריך קרא להכי כדי דלא נטעה לומר דבאמת קדושי שניהם תפסו משא"כ עתה דאיכא למדרש' לקרא דאין קדושי שניהם תפסו כלל ואיכא למדרשי' דקדושי שניהם תפסו דהא על קדושי אחת מהן ליכא למידרשי' דאז י"ל כל שאינו בזא"ז כו' יותר ניחא למדרשי' לקרא דאין קדושין תופסין כלל מלומר דקרא אתי דקדושי שניהם תפסו. גם י"ל דאיצטריך קרא להכי אף די"ל מסברא בעלמא כל שאינו בזא"ז כו' מ"מ ה"א דכאן לא שייך זה. דהנה לכאורה יש להקשות לפי מה דפרשתי לעיל בדעת התוס' בעירובין דלכך שייך בזא"ז לחצאין דהיינו באם הפריש א' מעשרה כל חצי וחצי דחיטתא כו'. ואח"כ שוב אמר על סאה אחרת כזה דשניהם קדשי דאינו מובן כוונתם דהא סוף כל סוף אינו מעשר רק חלק עשירות וע"כ צ"ל דכוונתם דלכך שניהם נתפסים בקדושת מעשר לפי דבכל פעם פשטה קדושת מעשר בכולה מחמת דאמר דיקדש לקדושת מעשר סאה אחת פלגא ופלגא דחיטתא א"כ מוכח מזה. דאף דכל סאה אינה קדושה רק מספק דהיינו דאינו מבורר חלק המעשר. עכ"ז שייך בזה הואיל וישנו בזא"ז כו' א"כ יש לומר גבי שני אחיות ג"כ כה"ג דישנם בזא"ז. כיון דקידש לראשונה קידושי ספק ואח"כ קידש לאחותה א"כ קדושי שניהם תפסי מספק. וא"ל דמ"מ לא תפסי קדושי שניהם בהדדי רק דמספקא לן על כל חדא וחדא אבל מ"מ קדושי שניהם לא תפסו דממ"נ אי דקמא קדושין דבתרא לאו קדושין כו'. אך אפשר לצייר כגון דמקדש אשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצא עלי' נדרים א"כ לא הוי הקידושין כלל ואח"כ קידש אחותה וממילא הוי קדושי שני' קדושין אך מ"מ גם הראשונה מקודשת מספק שמא תלך אצל חכם ויתיר לה הנדרים דחכם עוקר הנדר מעיקרא. וכמבואר באה"ע סי' ל"ט סעיף א' דיש מי שאומר דצריכה גט דחיישינן שמא תלך אצל חכם כו' יוע"ש (אך דזה אינו דהא מבואר שם באה"ע דכשנודע לבעל שוב לא מהני היתר חכם) א"כ ממילא הוי קדושי' שניהם תופסין מספק. אך דז"א דסוף כל סוף אין קדושי שניהם תופסין רק דאם תלך אצל חכם אז חלין הקידושין של הראשונה למפרע וממילא קדושי שני' לאו כלום. ואם לא תלך אצל חכם הוי רק קדושי שני' כו'. אך מ"מ יהי' איך שיהי' נוכל לומר דצריך קרא לזה דמקדש שתיהן כאחת אינן מקודשת אף שיש לן הך סברא דכל שאינו בזאח"ז כו' מ"מ הי' מקום לטעות כמו שכתבתי. ומ"מ ליכא למימר דאימא דהאמת כן הוא. ואימא איפכא דודאי ניחא יותר לומר דקרא לאין קדושין תופסין אפי' באחת מדנאמר דהאמת כן בסברות רחוקות משא"כ להקשות ל"ל הקרא שפיר י"ל דהי' מקום לטעות כנ"ל ועיין מענין המרבה במעשרות השייך לסוגי' זו בגיטין דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה כשם שתרומה גדולה כו'. אך הנה באמת הא דכתבתי לפרש דברי התוס' בעירובין דאיתא לחצאין בזא"ז. דרצונם לומר כיון דנתפס קדושת מעשר על החצי ממילא נתפס אף על החצי השני'. הנה הוא באמת דבר שאינו דהא קי"ל ביבמות דף פ"ו דלא כר"מ דמעשר ראשון אסור לזרים א"כ כיון דמותר לזרים מה ענין תפיסת קדושה על כל הסאה שייך. וצריך לדחוק בכוונת התוס' דאף דבאמת אינו נתפס בקדושת מעשר רק החלק העשירית כפי מה שהוא עכ"ז שייך לומר בזה דאיתא בזא"ז לחצאין כיון דבכל סאה נתפס המקצת ולכך בבת אחת ג"כ חל המעשר על אחת והאחרת תהי' טבל כו' א"כ נסתר כל מ"ש כאן. וגם לעיל מ"ש בהג"ה לתרץ קושי' מהרש"ל ומהרש"א בסברות התו' ועיין בסוגיא השייך לענין זה בקושיות הגמרא. על מרבה במעשרות בגיטין דף מ"ז ע"ב בסוגי' רש"י ותוס' שם בד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה

והנה יש עוד מקים לומר דבמסקנא לא נסתרו דברי רמב"ח. דהנה כ' הרא"ש על הא דפריך לקמן על אביי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא. דקשה דהא באמת קיי"ל אליבא דהלכתא דקני את וחמור קנה מחצה כדר' הונא. וכ' בשם ר"י לחלק דבדיבור אחד כ"ע מודו דלא קנה כלל. והנה כתבו קצת מהמפורשים לתרץ הא דהקשה הרשב"א דלאביי דס"ל דקשאמ"ל הוי קדושין. ולא ס"ל הא דרבה דכל שאינו בזא"ז כו'. האיך מפרש לטעמי' דמתניתין דהמקדש שתי אחיות אינן מקודשת וכ' קצת המפורשים וכמדומה גם בס' פ"י כ"כ די"ל דטעמי' דמשנה משום קני את וחמור כו', א"כ לפ"ז י"ל דלמסקנא זו י"ל דרשות רמב"ח דאשה אל אחותה קאי על מקדש שתיהן כאחת דאינן מקודשת אף כי מקדש להו בשני דיבורים. כגון את ואחותך וקרא דונכרתו קאי על בזא"ז כקי' הפ"י וא"ל כתירוצו ואימא איפכא כו' י"ל דז"א דאיפכא ל"ל דקדושין תופסין במקדש שתיהן כאחת דהא בקרא סתמא כתיב ואשה אל אחותה כו' א"כ תיפוק ליה כי מקדש להם בדיבור אחד בודאי לא הוי קדושין דהוי קני את וחמור. א"כ שפיר י"ל דלמסקנא דמסיק דבדיבור אחד כ"ע מודו דקני את וחמור לא קני שפיר לא נסתרו דברי רמב"ח

והנה לתירץ הפ"י וקצת המפורשים הנ"ל מיושב גם קושי' הרשב"א. דמאי פריך ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' דהאיך נימא נעשה דשפיר נימא נעשה כמקדש שתיהן דודאי אינם מקודשת מחמת קני את וחמור. עוד יש לתרץ דברי רש"י בחומש ופי' המשניות להרמב"ם דהביאו דרשת רמב"ח. וגם לתרץ קושי' הרשב"א. על אביי דס"ל קשאמ"ל הוי קדושין ולא ס"ל הא דרבה דכל שאינו בזא"ז א"כ האיך מפרש לטעמי' דהמשנה. דהנה יש להעיר על תירוץ הפ"י לעיל דאימא איפכא. דואשה אל אחותה דמשמע במקדש שתיהן כאחת בא כדי ללמד דיש חיוב כרת ומוכח דקדושין תופסין כו'. ולשון קיחה מורה על בזא"ז דאין קדושין תופסין כו' דלפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי מתוס' עירובין דקדושי שניהם בוודאי א"א לתפוס בשום אופן א"כ האיך יתחייב כרת בבא על אחת מהן דהא עכ"פ אף אם נימא דקדושין תופסין היינו קדושין של אחת מהן: א"כ כל אחת ואחת בספק עומדת וא"ל דאיירי כשבא על שתיהן וחייב כרת ממ"נ. רק דלולי הקדושין שקדמו לא הי' חייב על בעילת הזנות דהא קיי"ל נושאין על האנוסה. משא"כ מחמת הקידושין שקדמו הא קיי"ל דאם אנס או פיתה על הנשואה חייב. יש להקשות דמ"מ הא הו"ל על כל אחת ואחת התראת ספק כמו בהכה את זה וחזר והכה את זה. ביבמות דף ק"א. ובשאר מקומות בש"ס אך י"ל לפי מה דמבואר ברש"י ביבמות דף י"ו דבבת אחת ל"ד בבת אחת ממש רק אף דהכה שניהם זה אחר זה רק דהי' התראה שני' עם ההכאה בתוך כ"ד של התראה ראשונה א"כ י"ל לפ"ז דרש"י לשיטתו במכות דף כ' ע"ב דההתראה צריך להיות דוקא בתוך כ"ד של מעשה דאל"כ מצי למימר אישתלי כו'. משא"כ לפי מ"ש התוס' שם בד"ה לא צריכא דההתראה אינה צריכ' להיות דוקא בתוך כ"ד של כל המעשים רק אף אם המעשה הראשונה הוא בתוך כ"ד של ההתראה. אף דשאר המעשים לא הי' בתוך כ"ד של ההתראה יוע"ש. (ויעוין במ"ל פ"א מהל' א"ב מענין גופי' מחולקים.) א"כ י"ל דה"ה הכא כשהתרו בו אל תבעול את שתיהן כי ממ"נ תתחייב ג"כ חייב דשוב הוי התראת ודאי) והנה י"ל דכ"ז בהה"א דלא הוי ידעינן מהא דרבה דכל שאינו בזא"ז כו' אבל לפי מה דמסקינין הא דרבה א"כ לא מהני התראה כזה. דכיון דאם התרה אותו בזה אחר זה הי' התראת ספק ול"ש התראה אף כשהתרה אותו בב"א ג"כ ליתי' דכל שאינו בזא"ז כו'. דבשלמא כשעבר שני העבירות בבת אחת וכמו דכ' רש"י בחולין דף פ"ב וצ"א דהרים שתי ידיו כאחת שפיר אין זה ענין להא דכל שאינו בזא"ז משא"כ כשעובר שני העבירות בזא"ז רק דההתראה הי' בבת אחת שפיר י"ל דכל שאינו בזא"ז כו'. (הגם שי"ל דלא שייך הא דרבה רק בענין איזה דבר הנתפס בדיבור א"כ שפיר כיון דשני דיבורים בזא"ז אינם יכולים לתפוס שני הענינים. גם בב"א א"א הדיבור אחד