אריה דבי עילאי (ש"ס) סג

להעמידה בעסקא יכול לקדש דהוי רשות המלוה ע"ז א"כ י"ל דכאן עכ"פ כיון דהשירים ונזמים תפוסי' לי' באגרא נהי דלא הוי כמלוה על המשכון כמ"ש מ"מ עכ"פ הוי רשות בעל המלאכה עליהם כמו במלוה מעות וקנה הלוה איזה עסקא א"כ מתורץ גם בהך לימא כתנאי קו' מהרש"א הנ"ל כמו שכתבתי בלימא כתנאי דהתקדשי לי בשט"ח דלעיל דאף כאן הוי כמלוה בעין

בגמ' כגון שהוסיף לה נופך משלו ופליגי אי מלוה ופרוטה כו' הנה קשה מאד למה לא משני כגון שבמכוש האחרון הוא שוה פרוטה ומצאתי שבס' אור חדש הקשה זה. ונראה דלק"מ דלא שייך כאן מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דלא שייך כן רק משום שהמלוה אינה בעין והפרוטה הוא בעין משא"כ כאן דהכל אינו בעין רק דהשכירות שמתחלה הוי עלי' קודם הקידושין והשכירות שבסוף דהוא מכוש האחרון היא חייב' לשלם בשעת הקידושין אבל עכ"פ שניהם אינם בעין ולא שייך בזה דעתה אפרוטה אח"כ מצאתי שקושי' זו מבוארת בשער המלך פ"ה מהל' אישות בשם תוס' רי"ד וכמדומה שהתירץ שכתבתי כאן ואיזה סברא שכתבתי בדיבור הקודם הוי דברי בכלל דברי שער המלך דשם

בגמ' דף מ"ח ע"ב תני חדא בו ובמה שבתוכו כו' או במה שבתוכו ולא בו י"ל קצת דתלי בפלוגת' דאדמון וחכמים בכתובות דף ק"ח ע"ב אי יש בלשון הזה לשון קנקנים כו' יעו"ש רק דלא מסתבר להגמרא לאוקמי כתנאי

שם אם הטעה לשבח כו' ולית לי' לר"ש כו' ה"נ איכא דניחא לי' בכספ' כו' הקשה המהרש"א למה לא פריך ארישא בשל יין ונמצא של דבש ותירץ דבזה פסיקא לי' לתלמודא דאיזה מהם יש שחשוב יותר ולא שייך איכא דניחא לי' וכוונתו דדוקא בכספא ודהבא דכתבו התו' דאיירי כששניה' שוים בסך אחד א"כ בזה שייך דוקא איכא דניחא לי' בכספא כמ"ש התוס' לפי שצריכה ככף משא"כ בשל יין ודבש דאחד מהם שוה יותר אך אפשר לתרץ קו' מהרש"א דאפשר ר"ש לא פליג כלל ארישא דבשל יין ונמצא דבש או להיפוך אפשר דלא שייך לשבח באם היין הוא השוה יותר דביין הוי במה שבתוכו ולא בו משא"כ בדבש אפשר דהוי מה שבתוכו טפל להכלי כו' א"כ יש לה היזק הכלי וצ"ע בזה דדוקא גבי מים אמרו כך וגם דבס' המקנה הביא בשם הב"ח דדבש שוה יותר. והנה במה שכתבו התו' דאיירי כשדמי הכסף שוה לזהב י"ל אף אי הזהב שוה יותר י"ל דכיון דאמר לשליח לקדש בשל כסף א"צ לשלם להשליח במה שנתן של זהב ולא הוי כמו גזל רק כמלוה מחבירו מעות ואינו משלם לו דבוודאי מקודשת וכאן א"צ לשלם לו אח"כ מצאתי שהביא כן האור חדש בשם הרשב"א והקשה ע"ז דא"כ מ"ט דרבנן דאמרו קפידא הוי כו' ואינו מובן לי כלל דמ"מ הוי קפידא אצל השליח והוי השליח שינה מדעת משלחו עכ"פ דבטל השליחות כמו שהיא להתוספת ישינים דאיירי כששניהם בשוה ואפשר קצת לומר דעפ"י פי' הרשב"א הנ"ל מתורץ למה קאמר שאמר לשלוחו הלויני ולא קאמר כגון שטעה בעצמו שסבר שהוא של כסף ומצא של זהב דג"כ יש מקום שיפלגו בזה אי הוי קפידא אצלו דוקא של כסף כיון דשניהם שוים סך אחד א"כ לא הוי קפידא אצלו רק דסבר שהיא של כסף וה"ה אם הי' יודע שהוא של זהב הי' מקדש בו א"כ גבי טעות דידי' לא שייך איכא דניחא לי' בכספא דדוקא גבי דידה שייך כמ"ש התוס' דצריכא כסף לתכשיט משא"כ אצל הנותן מה חילוק יש ולפי' הרשב"א הנ"ל מתורץ דבאמת אין שיווי שניהם שוה רק דבא"ל לשליח הלויני א"צ לשלם לשליח. יש לראות דאפשר דכסף הוי כסף וזהב שוה כסף כדאיתא בהזהב דדהבא פירא וכספא טבעא

שם ומאי נמצא דקא צייר בבליתא כו' הקשה בס' המקנה דהוא גופא קשי' אמאי נקטה המשנה כלל נמצא דצייר בבליתא נלפעכ"ד עפ"י מ"ש המשנה למלך פ"ז מהל' אישות הל' ך' להסתפק בשינה השליח באם אומר המשלח דאינו מקפיד לשינוי השליח יוע"ש דהעלה במסקנתו לחלק בין אמר המשלח בפירוש להכי דרק אמדינן דעתי' כו' א"כ ה"א דלא ס"ל כלל לר' שמעון דמראה מקום הוא רק ה"א דטעמי' דר"ש משום כיון דקבלתה לשם קידושין א"כ הרי גילתה בדעתה דאינה מקפדת לשינוי השליח משא"כ בהטעה לגריעותא דודאי לא מהני אמירתה כיון דהי' טעות בגוף הקידושין או דה"א דר"ש ס"ל דלא הוי קפידא מפורשת והוי רק כאומדן דעת דקפדה בזה ובזה ס"ל להמשנה למלך אף לפי המסקנא דמהני אמירת השליח דלא קפיד מנין הוי ידעינן דס"ל לר"ש דמראה מקום הוא לו אף דלא אמר כלל דאינו מקפיד לח הוי קפידא דאינו רק כמראה מקום לו וכדאמר אביי ר"ש ורשב"ג ור"א כולהו ס"ל כו' לכך קמ"ל במשנה ונמצא דהיינו דצייר בבליתא כו' א"כ לא ידעה כלל בשעת קבלתה דנימא דהוי קבלתה כאילו אמרה שאינה מקפדת ואף אם אמרה אח"כ שאינה מקפדת ודאי דלא מהני מוכח מזה דס"ל לר"ש דמראה מקום הוא לו כו'

דף מ"ט בגמ' ר"א דתנן האשה שאמרה המקבל הקשה הפ"י דבגיטין שם דף ס"ה קאמר דברישא בתן גט כו' לא פליג ר"א משום דאיהו דמדעתי' עביד ודאי הוי קפידא ודוקא בסיפא דהתקבל כו' דאיהו בע"כ מתגרשת א"כ האיך הוי כולהו בחדא שיטה ולפענ"ד לק"מ די"ל דאין הפי' בגמ' שם כדס"ל להפ"י דדוקא בסיפא דאשה מתגרשת בע"כ פליג ר"א דעיקר החילוק דברישא לא פליג משום דאיהו דמדעתי' כו' ר"ל דהוא אינו תולה בדעת אחרים משא"כ בסיפא גבי איהי דבע"כ ור"ל דאיהי תולה בדעת אחרים וכדפירש"י שמא לא ירצה ליתנו שם א"כ אף דעכ"פ השליחות לקבלה תלי בדעתה מ"מ כיון דהיא תולה בדעת אחרים הוי רק מראה מקום א"כ ה"ה היכי דבעי דעת שניהם עכ"פ כיון דאחד תולה בדעת חבירו ס"ל לר"א דמראה מקום הוא. אך דעדיין אינו מתורץ קו' הפ"י דהא רבי שמעון ב"ג ס"ל אף בגירושין דתלי רק בדעתי' דידיה ולא בעי דעתה כלל דג"כ מראה מקום הוא לה א"כ עדיין קשה דלא כולהו בחדא שיטה קיימא וצ"ע

דף מ"ט ע"ב משנה ע"מ שאני כהן כו' קצת יש לראות למה נקטה המשנה דהמקדש מתנה התנאים שהם לטובתה דהוי כמו פטומי מילי כמו במוכר המתנה טובות הלוקח המבואר בח"מ ריש סי' ר"ז יוע"ש ולמה לא תני התנא דהיא מתנה תנאים הללו ואפשר דהוא לרבותא דסיפא דאף דהיא לא אמרה דבר א"כ ה"א אם אמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפי"כ ה"א דיהי' נאמנת משא"כ אילו היתה היא המתנית תנאים הללו אין זה רבותא כ"כ דכשאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפי"כ דאינה מקודשת ולא עוד אלא די"ל לפי מה דקאמר הגמר' להוכיח ממשנתינו דדברים שבלב אינם דברים ולכאורה קשה דהא כל הסוגיא דרוצה להוכיח דדברים שבלב אינו דברים דמשמע דהי' איזה ה"א דדברים בלב הוו דברים הוא רק בדאיכא גילוי דעת להדברים שבלב הא לאו הכי איזה ה"א הי' דלהוי דברים ויעוין פ"י בזה א"כ קשה בשלמא הא דמביא הגמ' מכסבור הייתי שהיא כהנת כו' י"ל דהוי גילוי דעת לזה דאמר מקודם דרוצה לקדש דוקא אשה כהנת משא"כ כאן דאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפי"כ קשה מה גילוי דעת הי' לזה עד דנימא דדברים שבלב הוי דברים בזה ולפי הנ"ל י"ל דזה בעצמו הי' הגילוי דעת שהיא לא התנית התנאים הללו א"כ י"ל דלכך תני שהוא התנה התנאים כדי לאשמועינן דאף עפ"י דהי' גילוי דעת מ"מ לא הוי דברים ואף דקאמר בגמ' דטעמי' משום דכיון דאתני' לאו כל כמינא דעקרה לתנאה כו' היינו להה"א כדי שלא יהי' מוכח ממשנה דדברים שבלב לא הוי דברים כשיש גילוי דעת הא למסקנא דמסיק דבלא"ה מוכח דדברים שבלב לא הוי דברים אף דאיכא גילוי דעת א"כ שוב גם טעמא דהמשנה דאף כשאמרה בלבי כו' הוא מטעם דברים שבלב כו'

רש"י ד"ה ע"מ שאני בן כרך ונמצא בן עיר אעפ"י שהטעה לשבח טעות הוא כו' הקשה מהרש"א א"כ למה פריך לעיל בדף מ"ט ע"א מסיפא דשפחה מגודלת דלא פליג ר"ש