אריה דבי עילאי (ש"ס) סב

התוס' הנ"ל דלא סמכה דעתה שמא ימחול שעבוד קרקע ולא יתחייב לשלם דה"ל גורם דגורם וגם קו' התוס' בקדושין ד"ה כי אמר רב בפקדון. מתורץ דלא מצי למימר במלוה ע"פ בדשמואל קמפלגי דא"כ תיקשי קו' התוס' הנ"ל דאמאי לא סמכה דעתם הא יצטרך לשלם דבמלוה ע"פ לא שייך תירץ הנ"ל דהא בלא"ה ליכא שעבוד קרקעות במלוה ע"פ ומתחלה סברה וקיבלה וא"ל דעדיין הו"ל לאוקמי במלוה ביד אחרים במלוה בשטר ובמעמד שלשתן י"ל דז"א דהא כ' הש"ך בסי' ס"ו דבמעמד שלשתן נעשה ממלוה בשטר מלוה ע"פ ולפ"ז מתורץ קו' הרשב"א הנ"ל דהא נגד שיווי דמי הנייר לא שייך כלל חששא זו שמא ימחול שעבוד קרקע אחת דהא עכ"פ סוף כל סוף לא תצטרך להחזיר הנייר עכ"פ ומתורץ קו' הרשב"א דלא מצי כלל למיפרך דרבנן אדרבנן. אך אמנם הנה בגוף דברי הקצה"ח יש לפקפק דהנה מה שנראה מדבריו כאילו כן מבואר בתשובת הרא"ש לא ידעתי כלל וגוף תשובת הרא"ש הוא מבואר בטור אה"ע סי' צ' במה שכ' שם שאלה לא"א הראש רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה וקרקע ידועה כו' והובא תשובה זו במשנה למלך פ"ב מהל' מכירה בקיצור ורק היא קו' המשנה למלך שהקשה על הראש דלמה לא תהי' קבלת אחריות על מה שתצטרך לשלם להלוקח וגם בפרישה באה"ע סי' ק' הנ"ל מבואר קי' הלז יוע"ש א"כ כיון דבהתשובה מיירי שבעת שעשתה סילוק זה הי' לבעלה עוד נכסים וכאשר מבואר בדברי התשובה הנ"ל ורק קושי' המ"ל הוא אילו לא יהי' נשאר אחרי מות בעלה רק קרקע זאת ולעיין היטב בתשובת הרא"ש ובלשון קושית המשנה למלך שכדברי כן הוא. ע"ז שפיר תירוץ המ"ל כיון דההיזק אינו בא מיד רק כשלא יהי' נשאר נכסים אחרים א"כ אינה חייבת לשלם וכמבואר בפוסקים החילוק שבין גרמי דחייב לבין גרמא דפטור וכמבואר בסי' שפ"ז והוא משום דבזה בא ההיזק מיד א"כ בחנם השיג עליו בקצות החשן ומה דמייתי ראי' מחופר בקרקע המשועבדת לחבירו אדרבא משם ראי' לדברי המשנה למלך וכמבואר בש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ב דדוקא באפתוקי מפורש חייב המזיק הא באפתוקי סתם אינו חייב דיכול לומר מה אפסדתיך הא תוכל לגבות משאר נכסים יעו"ש ודברי המ"ל נראים נכונים. ואת אשר המציא בעל קצות החשן לומר דלכך אינו חייב לשלם משום דהוי גורם דגורם ומתרץ בזה קו' המ"ל הנ"ל לא נלפענ"ד דהגורם דגורם המבואר בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ג' היינו כגון השולח הבערה ביד חש"ו ושרפה שטרות דאם הי' שורף השטרות בידו היה ג"כ גורם ואם הי' שולח החש"ו ושרפו דבר שגופו ממון הי' ג"כ רק גורם א"כ שפיר בהצטרפות שניהם הוי רק גורם דגורם אבל כאן אף דאם הי' חופר בידים ג"כ הוי רק גורם ובדיבור אפי' בכל הקרקעות הי' ג"כ גורם אעפי"כ כיון דההיזק נעשה ע"י דיבור שעל קרקע האחת א"א לחלק את שני הגורמים דסוף כל סוף הוי רק גורם אחד. דהיינו דע"י דיבורו עשה היזק לחבירו ודומה להא דמבואר סי' ס"ו סעיף ק"ד דכשמאריך זמן הפרעון משלם מה שהזיקו ולדבריו נימא ג"כ כיון דאם הי' מבטל בידים כיסו של חבירו ג"כ לא הי' רק גורם וכמבואר בש"ך סי' רצ"ב ס"ק ט"ו ולא עוד דלא הוי רק גרמא ובש"ך סי' ס"א ס"ק ז' כ' דאפילו גרמא לא הוי א"כ ג"כ נימא דבמאריך זמן ע"י דיבור הוי רק גורם דגורם אלא דע"כ כמ"ש דאין זה ענין לגורם דגורם כיון דבדיבורו עשה היזק לחבירו (אך אפשר לחלק ולומר דמבטל כיסו לא עשה היזק כלל רק מניעת הריוח אבל כשמאריך הזמן הרי היזיקו בהשטר דהשטר אינו שוה כ"כ למכור בשוק וכמו דמבואר במס' מכות אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין מכאן ועד עשר שנים. אך לפ"ז תיקשי על המבטל כיסו של חבירו מהא דאומדין כו'. וצריך לעיין בש"ך ח"מ סי' רצ"ב ס"ק ט"ו ובמשנה למלך פ"ו מהל' מלוה. הל' י"א דף כ"ז ע"א ד"ה עוד יש לדון בדברי הר' אלעזר הללו. וגם לעיין בשו"ת שבות יעקב סי' ס"ד בענין פסידא דשוקא גם לעיין בס' חוות דעת בהל' ריבית סי' קס"ט ס"ק י"ד שמביא דברי המ"ל שבפ' ז' מהל' מלוה הל' י"א הנ"ל) לכן הנלפענ"ד דלא כדברי הקצות החשן הנ"ל רק דבמוחל קרקע אחת אם יש ללוה עוד נכסים אחרים פשיטא דלא הזיקו כלל ואם אין לו בשעת המחילה נכסים אחרים דבא ההיזק מיד ודאי חייב המוחל לשלם זולת כפתרא של המ"ל דבשעת המחילה הי' נכסים אחרים ולאח"כ לא נשאר לו נכסים דאז הוי רק גרמא ולפ"ז עכ"פ לא שייך כלל גבי קדושין במה שכתבתי דלא סמכה דעתה שמא ימחול קרקע אחת דממ"נ אם לא יהי' לו שאר נכסי' יתחייב לשלם מדיני דגרמי ואם יהי' לו נכסים עוד תוכל לגבות משאר נכסים ופתרא דבעל המשנה למלך דהי' לו נכסים בשעת המחילה ואח"כ מכרן דהא תוכל לגבות ממשעבדו והנה בעיקר קושי' הדרישה והמשנה למלך הנ"ל צל"ע דהא הרא"ש הוא מהדעת הסוברים דא"צ לשלם רק הדמים שקיבל ולא כל החוב א"כ בלא"ה לא קשה קושייתם דאין זה בכלל אחריות על הקרקע כיון דא"צ לשלם ללוקח הקרקע רק הדמים שקיבלה. רק אפשר דס"ל להדרישה ומ"ל כמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ק"ט דאף שבפסקיו כ' הרא"ש דמסתבר כדעת התוס' מ"מ בתשובותיו לא כ"כ ולכך שפיר הקשו על לשון תשובתו הנ"ל כיון דבתשובותיו לא ס"ל כן וצ"ע

גמ' נימא כהני תנאי עשה לי שירים ונזמים כו' הקשה מהרש"א דקשה דר"מ אדר"מ דכאן ס"ל לר"מ דאף בסתם מלוה שאין בעין מקודשת ולעיל ס"ל מלוה הרי היא כפקדון וכן הקשו התוס' בב"ק והנה קו' מהרש"א הוא דוקא על לימא כתנאי עשה לי שירים כו' משא"כ לעיל לימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח אין קושי' דלפי המסקנא דפליגי בשט"ח דאחרים ודאי אין קושי' ואף לפי מה דס"ד דפליגי במקדש במלוה ג"כ י"ל דלעיל ג"כ לא פליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה. רק בסתם מלוה שהוא בעין ולכך קאמר הרי הוא כפקדון אם נשתייר מקודשת ואם לא נשתייר אינה מקודשת כיון דהא דפליגי ברשות בעלים לחזרה אינו מפורש בברייתא רק דהגמרא רוצה לתרץ כך כדי לסתור דלא יהי' רב כתנאי משא"כ עתה דמוכח מברייתא אחרת דרב כתנאי א"כ ממילא אף לעיל אין טעמו דר"מ משום דמלוה ברשות בעלים כו' רק כפשוטו דמקדש במלוה שהוא בעין ס"ל דמקודשת (ומזה נסתר מה שתירץ העצמות יוסף במה שהקשה ג"כ קו' המהרש"א. דמאי קאמר לימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. למה לא קאמר דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה. כו' משום דכבר איפלגו בזה בברייתא אחריתי לעיל. דע"כ זה אינו דיוק דהרבה פעמים מצינו שני ברייתות שוות דאל"כ תיקשי הוא גופא אלא מאי דפליגי במקדש במלוה א"כ קשה דר"מ אדר"מ דלעיל קאמר משום ר"מ דוקא משום דמלוה ברשות בעלים לחזרה. אלא ע"כ דבה"א זו גם לעיל פליגי רק במקדש במלוה בעין ולא לענין אי ברשות בעלים לחזרה א"כ ג"כ קשה למה יפלגו בזה בשני ברייתו שוות. אלא ע"כ דאין זה דיוק כלל דהרבה פעמים פליגי בברייתות שוות) וכאן בברייתא זו דהתקדשי לי בשט"ח ג"כ איירי במלוה שהוא בעין משא"כ בברייתא זו דשירים ונזמים שפיר הקשה המהרש"א דהוי מלוה דאינה בעין עכ"פ כיון דהשכירות הוא מלוה שאינה בעין א"כ קשה שפיר האיך קאמר לעיל מלוה הרי היא כפקדון דאם לא נשתייר שוה פרוטה אינה מקודשת תיפוק לי' דאפי' במלוה שאינה בעין קאמר ר"מ כאן דמקודשת כמו דמקודשת במלוה של שכירות. ולפ"ז יש ליישב קו' המהרש"א הנ"ל. דהנה קשה למה אינה מקודשת בשכר שירי' ונזמי' ולמה לא יהי' כמלוה על המשכון והחזיר לה משכון דידה וכדאמרינן בב"מ דף פ' בההוא הנאה דתפוס לי' אחובי' אח"כ מצאתי שהרגיש בזה בס' מהר"י מטראני וכן הפ"י בב"ק ולפענ"ד נראה עפ"י מה שכ' התוס' בב"ק דף צ"ט אלא במאי מקדשה כו' ועוד אומר ר"י כו' כיון שאינו יכול לתובעה לדין כו' א"כ נראה דס"ל להתוס' דאף למ"ד ישנו לשכירות מתחלה, ועד סוף מ"מ הוא דוקא כשמגיע הממון לידה. הא קודם שמגיע הממון לידו לא נתחייבה לו כלל א"כ ליכא למימר כלל דהוי כמלוה על המשכון כיון דלא נתחייבה לו כלל קודם שהגיע הממון לידה. והנה רש"י כ' לעיל בתחלת הסוגי' מלוה להוצאה ניתנה ואינו חייב להעמידה בעסקא כו' וכ' הפ"י דאי חייב