אריה דבי עילאי (ש"ס) נג

להעמידה בעסקא. בודאי אינה מקודשת כו'. וגם מתורץ לפי"ז דא"צ לפרש ותיסברא ר"ל הא ברייתא מתרצא והא משבשתא כו'. ולפמ"ש א"צ לפרש כך. רק דותיסברא קאי דאי אפשר כלל לפרש דפליגי אי להוצאה אי לאו דא"כ תיקשי דבל"ז ל"ק ותסברא דמצינן למימר דבקידושין הוי מחילת מלוה כמנה ונמצא חסר דינר וכמ"ש לעיל כו' משא"כ עתה דא"א לפרש במחילת מלוה דא"כ תיקשי דר' נתן אדר' נתן וכמ"ש לעיל

ובזה שכתבתי יש ליישב קו' מהרש"א על הא דפריך לקמן לימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. ולמה לא אמרינן דג"כ פליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה. ולפי הנ"ל י"ל קצת בדרך אחר ממ"ש לעיל רק כמ"ש קצת לעיל ואח"כ דחיתיו מלומר כך ועכשיו י"ל לתרץ קו' מהרש"א הנ"ל כמו שדחיתי לעיל די"ל דכשהמלוה ברשות בעלים לחזרה כשהוא מקדש במלוה הוא מקדש בטעות המלוה שהיא ברשות הבעלים דבמחילת מלוה לא שייך כיון דמחילה לא שייך על דבר שהוא בעין כו'. א"כ שפיר כיון דקתני התקדשי לי בשט"ח ולא קתני התקדשי לי במלוה משמע דמקדש במחילת המלוה. דהיינו במה שמחזיר השט"ח א"כ א"א לאוקמי כשהוא בעין ופליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה דא"כ לא מהני מחילה בדבר שהיא בעין והתם אי אפשר לפרש במעות מלוה כיון דקתני התקדשי לי בשט"ח משמע דר"ל במחילת מלוה. או יאמר כך על הרמב"ם הנ"ל דהנה הקשה המהרש"א על הא דקאמר לימא כתנאי ולא מוקמא לה במלוה ברשות בעלים לחזרה קמפלגי. ונ"ל לתרץ דהנה הא"ח בש"ש הקשה למה לא קאמר במלוה דאחרים פליגי כו'. וכדלקמן. ונראה דלק"מ עפ"י מ"ש התוס' לקמן לחלק בין מלוה דידה לדאחרים. דבמלוה דאחרים הוא זכות חדש יוע"ש בד"ה לעולם שט"ח דאחרים. והנה הקו' שהקשינו לעיל דהאיך מוקי דפליגי במקדש במלוה הא מאן י"א ר' נתן ור' נתן ס"ל לקמן גבי הוסיף נופך דג"כ אינה מקודשת משום דדעתה אמלוה כו'. הוא מבואר ג"כ בס' המקנה וס' א"ח ומתרצין דכאן איירי במלוה שהיא בעין. ולפ"ז מתורץ דהנה כתבתי בסוגיא דקידשה בתמרה דהחוב שנעשה עליה בשעת קדושין הו"ל דין מלוה דאחרים כיון דהוא זכות חדש שלא הי' קידם הקידושין כו' א"כ לקמן במלוה הנעשה בעד שכירות של שירים ונזמים ג"כ הוי כדין מלוה של אחרים כיון דהוא זכות חרש מה שלא הוה לה קודם התחלת הקידושין א"כ שפיר אין יכול לומר דכאן איירי במלוה דאחרים ומטעם זכות חדש דא"כ תיקשי דר"נ אדר"נ לקמן למה אף אם הוסיף נופך אינה מקודשת תיפוק ליה דאפי' בלא נופך אא רק בשכר ג"כ הו"ל להיות מקודשת כיון דהוי זכות חדש מה שלא הי' לה קודם התחלת הקידושין ולפ"ז מתורץ גם קו' המהרש"א הנ"ל דהנה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק מ"ט רוצה ליישב קו' הרשב"א על הרמב"ן דהלוה יכול לכוף להמלוה בשטר שבידו להלוות לו ממה דקאמרינן בגמ' דלחד תנא אפי' כשהוא בעין ולא שלח בה הלוה יד הוא ברשות בעלים לחזרה. ורוצה הש"ך לומר דהגמ' מיירי דהלוה רוצה בעצמו לשלם רק דהחילוק שביניהם אי יחזור לו אותו המעות עצמו. כו' ואח"כ כ' הש"ך עצמו דהיא דוחק. ולא משמע בגמ' כך. ולי אפשר ליישב כך. עפ"י מ"ש בשער המלך פ"ה מהל' אישות על מה שהקשה הלח"מ על הא דכ' הרמב"ם הי' בידה שאלה או פקדון דקשה כיון דבשאלה קיי"ל דבקע בו קנאה א"כ אינו נותן לה כלום. ומתרץ השער המלך עפ"י דברי התוס' הנ"ל דמ"מ הוי עכ"פ זכות חדש דמתחילה הי' בתורת שאלה ועכשיו היא שלה. משא"כ בהלואה דהוי רק להוצאה ואינו זכות חדש כלל. א"כ לפי"ז אפשר לומר אף בנידן דידן כך. דאף דהלוה יכול לכוף את המלוה שלא יטול מידו מעות הלואתו. ושיוציא הוא את מעות המלוה לצורכו מ"מ עתה עכ"פ קודם שהוציא הוי רק כשאלה ביד הלוה דהא כ"ז שהוא בעין הוא ברשות המלוה לחזרה ואף דמ"מ אינו ברשותו להחזיר מטעם אחר שהלוה יכול שוב לכופו שילוח לו מ"מ המעות הוי כאילו רשות המלוה עליו (ומהגם דאף אי יכפנו הלוה יכול לטול מעותיו שהם בעין ולחזור ולהלות לו. ומהגם דאם מתרמי לי' עסקא להמלוה יכול ליטול מעותיו דכיון דכ"ז שהיא בעין הוא רק ברשות המלוה. רק דהחיוב חל על המלוה שילוה מעות להלוה. אבל לא דוקא מעות הזאת) א"כ כיון דעכ"פ רשות המלוה על מעות הללו הוי כנותן לו זכות חרש דעד עתה הוא בידו בתורת הלואה. דהיינו שיכול לכופו שילוה לו משא"כ עתה הוא שלו. וכמו שמתרץ השער המלך על שאלה אף דקני לי' השואל לעשות בו מלאכתו כל ימי משך השאלה כו'. ועיין עוד לקמן בזה בביאור הדברים ביותר. ולפ"ז מתורץ קו' מהרש"א הנ"ל לפי דהוכחנו דר' נתן לא ס"ל הך סברא דתתקרש מחמת שנותן לה זכות חדש וכמו שכתבנו כאן להוכיח כן מדר' נתן דהוסיף נופך כו'. א"כ לכך לא יכול הגמרא לאוקמא פלוגתא זו אי מלוה ברשות בעלים לחזרה כו' ומתורץ קושי' מהרש"א הנ"ל

והנה יש לראות קצת ליישב בזה דברי הרמב"ם עפ"י מ"ש הרב המגיד בפרק ה' מהל' מכירה הל' ד' דהרמב"ם דכ' במכר קנה היינו בחוב שע"י מכר יוע"ש ומ"מ כתב הלח"מ דקשה על סוגי' דקידושין דלא מוקי בחוב שע"י מכר ורצונו לפמ"ש הה"מ שם דחוב שע"י מכר הוי כחליפין שהחליף המכר הראשון במכר שני. והנה כ"ז שייך בקניות קרקע משא"כ בקידושי אשה דקיי"ל אין אשה ניקנית בחליפין לכך לא פליגי רק אי מקודשת במלוה דחליפין לא שייכי לגבי אשה ולא פליגי רק אי מקודשת מצד המלוה בעצמותה ולכך ושוין במכר כו' דבמכר שייך חליפין כו' (והנה חוץ לדרכינו י"ל עפ"י מה שתירץ בס' המקנה ובס' א"ח הקושיא דר"נ אדר"נ דכאן איירי כשהמלוה בעין ולקמן איירי במלוה שע"י שכירות דאינה בעין ולפ"ז מיושב דא"א לפרש כך כלל דא"כ תיקשי דר"נ אדר"נ ולא שייך תירוצם הנ"ל כיון דהחוב שע"י מכר ג"כ אינו בעין ולכך לא מוקי הגמ' כך משא"כ הרמב"ם דפסק אליבא דאמת שפיר פסק דבמכר קנה בחוב שע"י מכר מחמת חליפין כדברי הה"מ משא"כ באשה דלא ניקנית בחליפין) והנה עכ"פ נלמוד מדברי הרב המגיד דזה הוי כחליפין וצ"ל דכיון דאיירי בחוב שע"י מכר והיינו דלא זקף במלוה א"כ אם לא הי' ניקנה המכר ההוא בעד ההלואה מן המכר הראשון לא הי' נקנה כלל המכר הראשון ללוקח כדין עייל ונפיק אזוזי כן צ"ל לפרש דברי הה"מ א"כ שפיר הוי חליפין דבל"ז איני יודע לפרש דברי הרב המגיד דלמה יהי' זה כחליפין אך עכ"פ יהי' איך שיהי' מבואר בדברי הה"ע דאם לא הי' איזה חילוף ההלואה הנ"ל לא הי' נקנה מכר ראשון א"כ י"ל דלכך לא מוקי הגמ' כך כמ"ש משום דאף דאין אשה נקנה בחליפין וגם אין מקודשת במלוה מ"מ כיון דבמלוה מקודשת מטעם זכות חדש א"כ הי' ראוי בחוב שע"י מכר ג"כ להתקדש מטעם דהוי כזכות חדש וכדכתבתי לעיל לענין שאלה בשם ס' שער המלך כיון דאם לא היתה מקודשת לא הי' נקנה לה המכר הראשון כיון דעייל ונפיק אזוזי כו' וכדמוכח מדברי הרב המגיד דזולת חילוף ההלואה הנ"ל לא הי' נקנה המכר הראשון אך לפי"ז תיקשי גם על הרמב"ם דסתים דהמקדש במלוה בכל ענין אינה מקודשת ותיפוק לי' דבחוב שע"י מכר מהראי' שתתקדש לפי דברי הנ"ל. ומה גם די"ל דזה לא הוי זכות חדש במה שנתקיים המכר וזולת זה הי' מתבטל. אבל עכ"פ אינו זכות חדש וצ"ע

בגמ' אמר ר' נחמן הונא חברין מוקי לה במילי אוחרי כגון שאמר התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר כו'. ואלא הא דא"ר אלעזר כו' מנה חסר דינר כסיפא כו'. הנה הגם שמפרשים בלשון הברייתא דקתני מלוה דר"ל מלוה שנתתייב לה הבעל מ"מ קשה דמאי פסקא בלשון המקדש במלוה דלא נשאר חייב רק דינר כו'. דאם נתן רק דינר באמת מקודשת וישלים א"כ האיך נוכל באמת להעמיס בלשון המקדש במלוה דנ"ח דינר ואפשר דסתמא דמלתא כי נשאר חייב לא נשאר חייב רק דבר מועט דאין מדרך העולם לקדש בממון הרבה וליתן רק דינר. ואפשר עוד לראות עפ"י דיש להסתפק דלמאן דס"ל דקדושין לטבועין ניתנו אי נימא דוקא במה שכבר נתן לה הא בכה"ג בנידן דידן דנתחייב לה עוד דינר א"צ ליתן לה יותר או דילמא כיון דלטבועין ניתנו ואף בקדושי דלא הוי כלל קדושין מחמת איזה ספק אמרינן דניתנו לטבועין עין בש"ע אה"ע סי' נ' לענין