אריה דבי עילאי (ש"ס) מט

דאיירי באין אביה כאן. והגט יהי' לאחר שתגדיל ותעשה נערה. אך הא באמת קאמר שמואל צריכה גט מקודם וא"כ תיקשי תיכף אם אין אבי' כאן מי יקבל גיטה דא"ל דתקבל גיטה בנערותה א"כ בנערות ליכא מיאון כמ"ש התוס' (ודוחק לומר דאתיא כמ"ד דאף משתגדיל יכולה למאן. משום דכיון דהנשואין הי' בקטנות ועיין במשנה למלך בפ' ב' מהל' אישות הל' ב') אך אמנם יש מקום לתרץ הקושי' שהקשו דהא בין היא ובין אבי' יכולי' לעכב א"כ הרי במיאון לחוד סגי די"ל דלקמן איירי בלא שידכו ולכך בין היא ובין אביה יכולים לעכב. משא"כ כאן דאיירי בשדכו שפיר יש לומר דעיכוב דידה לא מהני כלל. וזה דקאמר אם גט ר"ל בשידכו דהוי זכות א"כ למה מיאון דלא ס"ל החשש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה. ואם מיאן ר"ל בלא שידך א"כ ל"ל גט תיפוק לי' דהמיאון לחוד סגי כיון בדלא שידוך בין היא ובין אביה יכולים לעכב. אך אמנם עכ"ז עדיין אינו מתורץ דבקושיות אם גט לחודי' סגי. ולהיות לזכרון שכל מה שאני כותב כאן בסוגי' זו הוא רק דרך הערה ושקליא וטריא. וגם לראות על אם גט למה מיאון עפמ"ש הש"ע אה"ע דאף בהלך האב למדינת הים יש לחוש שמא אם שמע הי' מתרצה. ועפ"י דברי הפ"י הנ"ל דאם גט כשאבי' כאן ואם מיאון כשאין אבי' כאן. ולתרץ קו' התוס' ד"ה מאן דמתני הא. על רש"י דאיכא דאמרי אמר עולא כו' דאיירי אף בשידכו דהא פריך מקודם אע"ג דשידכו די"ל דבאמת אם נימא דנתרצה האב מהני מקשה הגמ' בפשיטות ואע"ג ששידכו דא"ל דס"ל לעולא דאף נתרצה לא מהני עיין פ"י שכ' ג"כ זה א"כ קשה דלאמורא הו"ל לפרש כן וכ"כ הפ"י רק דבלשון איכא דאמרי י"ל דא"צ לפרש דהנה הקשת תוס' קטנה כו'. דלמה לא נקיט נערה כי'. וי"ל דקטנה הוי יותר רבותא דאעפ"כ חיישינן שמא נתרצה ולא אמרינן כיון דאסור לאב לקדש בתו כשהיא קטנה כו'. משא"כ לאיכא דאמרי קשה עילא לענין מה נקיט קטנה אדרבה נערה יותר רבותא דמ"מ לא חיישינן לנתרצה אלא ע"כ דעולא סבר דאף נתרצה לא מהני ולכך אין חילוק בין נערה לקטנה א"כ מוכח דעולא ס"ל דנתרצה לא מהני. ועוד יש לראות ולהיות לזכרון מה שיש להעיר ולהקשות על תירוץ התוס' ד"ה קטנה דבנערה לא שייך מיאון כו' דהא לר' יהודה שייך מיאון בנערה דהא איהו ס"ל דעד מתי הבת ממאנת עד שירבה שחור כו' רק דהמ"ל בפ"ב מה"ל אישות הל' ב' דדוקא על קדושין שנתקדשה בקטנותה ס"ל לר' יהודה דמהני המיאון דהנערה. משא"כ על קדושי נערותה ודאי לא מהני מיאון יוע"ש. אך דז"א דזה שייך דוקא אם נערה היא ואבי' אבל לפי מה דקיימינן השתא דנערה אבי' ולא היא א"כ נערה אין לה קדושין כו'. משמע קצת דהא דצריך מיאון בלא שידכו כמ"ש התוס' ד"ה אלא הוא משום גז רה אטו שידכו ולכך ניחא הא דכתבו התוס' לקמן ד"ה בפירוש אמר מר כו' כיון דהלכתא דלא חיישינן שמא נתרצה כו'. ולכך ממילא דאף מיאון אין צריכ' משא"כ אם לא נימא כדברי הנ"ל רק דמיאון הוא ענין בפני עצמו דגזרו רבנן בקטנה אף שנתקדשה שלא לדעת אביה דתבעי מיאון וכדמשמע מדברי המפורשי' תיקשי א"כ על מה כתבו התוס' לקמן משום דהלכתא דלא חיישינן שמא נתרצה לכך אף מיאון אינה צריכה דמה ענין זה לזה קצת י"ל דבלא שידכו הוי דרך בזיון דהא אמרינן לעיל שם דף י"ב ע"ב דרב מנגיד אמאן דמקדש בלא שדוכי אך דהיא טעות דהיינו דמקדש בלא שידוכין כלל. אבל כאן היינו דלא שידך תאב אבל יכול להיות שהיא נשתדכה מקודם בעצמה ואח"כ נתקדשת. אך יש לראות דאפשר דהוי כנתקדשה שלא לדעת וניסת שלא לדעת דנעשה בת מעשה יתומה בחיי האב וכפירש"י דהפקיר זכות כו'

על סוגיא כיצד עשה בה מאמר כו' רש"י ד"ה כיצד עשה בה מאמר כו' שמא לא נתרצה בקדושי ראשון כדי נסבא. לכאורה קשה דאם נתרצה לראשון אף דלא נתרצה לשני י"ל כרבי לעיל דף מ"ד דמאמר איתא בע"כ אך יש לראות למ"ש התוס' לעיל ד"ה במאמר בע"כ לרבי כו' דמ"מ צריך להודיע כו'. ועוד דמאמר בע"כ ע"כ לא הוי רק מדרבנן רק בזה כתבו התוס' ורש"י לא נחית לזה וצ"ע גם צ"ע לענין קו' רש"י ותוס' דלקמן לומר נתרצה לראשון כו' וקושיית התוס' שם לראות בענין ספק ספיקא. דספק שמא נתרצה לראשון ואת"ל כו'. עוד עלתה ברעיוני בדרך הערה ושקליא וטריא בסוגיא זו דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' רב אמר בין היא בין אביה כו' להקשות ג"כ למה אמר קטנה ולא אפי' נערה. וכקו' התוס' דף מ"ה ע"ב ד"ה קטנה וכאן לא שייך תי' התוס' דאין מיאון בנערה כיון דלא איירי כאן כלל ממיאון. רק מעיכוב כו' ואפשר לומר דהא דכ' התוס' בד"ה בין היא ובין אבי' כו' דאם היא מעכבת חוב הוא לאב ואם הי' יודע לא הי' מתרצה י"ל כך כיון דעיקר הזכות הוא ליתן את בתו לאנשים דחל על האב משא"כ כשאינו מתרצה הבת א"כ בוודאי לא ירצה למוסרה לחופה שלא לדעתה א"כ מה זכות היא לו. כיון דאין יכול למוסרה לחופה. והנה זה שייך דוקא בקטנה משא"כ בנערה דהא קיי"ל נותנין לבתולה שנים עשר חודש וגם קיי"ל דאין בין נערות לבגרות רק ששה חדשים א"כ המסירה לחופה לא שייך כלל להאב

גם על מ"ש המקנה ובס' א"ח על הא דאיתבי' ר"ה לר"א מאם מאן ימאן כו'. דמה הוי ס"ד לומר דאיירי בפיתה לשם אישות וכ' כי היכי דלא תיקשי קו' הראב"ד לדעת הרמב"ם דלוקה משום לא תהי' קדשה א"כ הא אין לוקה ומשלם כו' ולכך סבר דאיירי בפיתה לשם אישות דאינו לוקה משום לא תהי' קדשה. כו' אך לא כתבו דא"כ האיך מתרץ בפיתה שלא לשם אישות ואיך מתרצ' קו' זאת וי"ל להוסיף על דבריהם כך. עפ"י מ"ש הב"ש סי' ל"ג ס"ק ה' דחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעולת זנות הוי כאמר. א"כ י"ל דלעולם דאיירי דפיתה בפני עדים שלא לשום אישות ולא בפירוש לשם זנות. רק דפיתה סתמא א"כ מלקי לא לקי כיון דחזקה דאין אדם עושה כו' הוי כאמר. ובזה ניחא לשון הגמ' לומר שמשלם קנס כמפותה דלשון כמפותה הוא משולל הבנה. ולפי הנ"ל י"ל דר"ל דמשלם קנס כמו מפותה ממש דפיתה בפירוש לשם זנות דמשלם קנס. (רק דהא ז"א דאם פיתה בפירוש לשם זנות אינו לוקה ומשלם)

מה שהקשה בשער המלך פרק ז' מהל' אישות הל' י"ב אם נימא דכ"ז שלא חל הקידושין אינו יכול לגרש א"כ האיך כ' הרשב"א דחשש שמא נתרצה היינו שמא יתרצה כו' דהא כיון דלע"ע. צווח רק דחיישינן שמא יתרצה לבסוף א"כ עדיין לא חלו קדושיו. א"כ מה קאמר צריכה גט כו' דהא לחשש זה לא מהני גט י"ל דלק"מ דכאן מהני הגט עכ"פ באם כבר נתרצה. ועל שמא יתרצה לאחר הגט אין למיחוש כלל דהא הריצוי אב מהני מטעם כיון דהאב מרוצה הו"ל הקדושין שנתקדשה שלא. מדעתו זכות. וכל זה קידם הגט משא"כ לאחר שנתגרשה מה זכות היא לו וא"ל דזכות הוא לו למשוי' קדושין ובאמת יתבטל הגט כיון דהגט הי' קודם שחלו הקידושין י"ל דסוף כל סוף כיון שהמקדש אינו רוצה לקיימה ומיגרשה א"כ מה זכות הוא לו אך די"ל דז"א. דא"כ בלא"ה מהני המיאון עצמו וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה בין היא ובין אבי' דכשהבת ממאנת שוב לא הוו זכות לאב א"כ תיסגי במיאון לחוד וצ"ל כמ"ש העצמות יוסף הובא לעיל דשאני עיכוב הבת מהמיאון דהמיאון אינו עכוב רק לפי שחב"ד פוסקין דכשרוצה לגרשה צריך אף מיאון. אבל היא באמת היא רוצה בהקדושין א"כ אף בהגט ג"כ יש לומר דאף דהב"ד פוסקין דהקדושין הללו לא מהני כיון דשמא אין האב מרוצה ולא הוי אפי' קדושין מדרבנן א"כ אסור לכונסה מטעם שמא אין האב מרוצה ומי ימסרנה לחופה. ונהי דנימא כדאמר לקמן דאם תהי' נישאת שלא לדעת ג"כ הוי מעשה יתומה בחיי האב דע"כ הפקיר אב זכותו כו'. מ"מ י"ל כיון דלע"ע אין הקדושין קדושין כלל א"כ אסור לכונסה בלא קדושין. וגם דאפשר דאף נשאת שלא מדעת דצריכה גט מחמת דהפקיר זכותו שיש לו בה. מ"מ לא מהני הנשואין שלא מדעת לשווי' הקדושין למפרע עכ"פ יש לומר דבאמת גם הבעל אינו ממאן] בה לגרשה בע"כ. רק דעחמת דהב"ר מוסקין לו דאסור לכונסה לכך מגרשה. אבל באמת לא ניחא לי' בהגט רק דבעל כורחו נותן הגט א"כ י"ל אם האב יתרצה יהי' לו זכות דיחולו הקדושין ויתבטל הגט: גם