אריה דבי עילאי (ש"ס) לח

הזמה רק הכחשה: תוס' ד"ה ולא אמר אתם עדי ה"נ דלא הוי קדושין כו'. הנה הא דכתבו כאן חילוקי דינים בין טענות השטחה דאי לא טען לא טענינין לי' ובין טענות השבעה דטענינין אינו מובן כלל דמה ענינו לכאן. ואפשר דהרגישו על הא דקאמר אלא מעתה קידש אשה לפני שנים ולא אמר להם אתם עדי כו'. דמה פשיטא לי' יותר דהתם הוי קידושין ממה דקאמר כאן דלכך אין שליח נעשה עד משום דלא אמר ליה הוי לי עד וע"ז תירצו שפיר דהנה בקדושין ודאי דלא שייך טענות להשביע וגם טענות משטה לא שייך בקדושין עיין במשנה למלך פ"ג מה' אישות הל' י"ד א"כ אם נימא דעכ"ז צריך לאתם עדי ע"כ דנצטרך לומר דלא הוי שום עדות עד שייחד אותם בעל דבר א"כ לפ"ז תיקשי על החילוקי דינים שבין טענות משטה לטענות שלא להשביע באם לא טען כו' דתפיק לי' כיון דאפי' בלא טענות משטה או שלא להשביע אינו עדות כלל מצד עצמו כמו דאמרינן גבי קידושין דאף דלא שייך טענות הללו ג"כ אין העדאת העדים מהני בלתי ייחד אותם לומר אתם עדי כו' א"כ לפ"ז שפיר הא דקאמר אלא מעתה קידש אשה לפני שנים כו' ה"נ דלא הוי קדושין כו' לזה מוכח דאינו כנלענ"ד לפרש כוונת התוס' ודלא כמ"ש בעצמות יוסף דתוס' לא בעו כאן רק לכתוב החילוקי דינים דהוא דחוק

ע"ב תוס' ד"ה לעולם קסבר כו' תימא כו' הקשה מהרש"א דל"ל להתוס' להקשות במגו דהיינו מגו דאי בעי אמרו אהדרניהו ללוה והיו נאמנים במגו דנאנסו תיפק לי' דנאמנים פרענוהו למלוה במגו דנאנסו וסיים המהרש"א ויש ליישב ונראה דכוונתו פשוטה דמצינן לומר דתוס' בקושייתם סברו כיון דאית לי' מגו דנאנסו אף דנאנסו שבועה בעי מ"מ עתה דנאמנים במגו דנאנסו לא צריכו אפי' שבועה כלל וכדמשמע מפשטות לשון תירוצים וי"ל דאפי' גבי פקדון א"נ אלא בשבועה כו' משמע דבקושייתם ס"ל דאפי' בלא שבועה נאמן בפקדון א"כ לא מצי להקשות דנימא דנאמנים פרענו למלוה במגו דנאנסו י"ל דז"א דא"כ ל"ל כלל למגו דממ"נ אם לענין להיות השלוחים נאמנים לפטור עצמם מהלוה תיפק לי' דנגד הלוה בלא"ה נאמנים קודם שנתקן שבועות היסת בטענתם דפרעו להמלוה ולא צריך להמגו רק שיהי' הלוה נאמן נגד המלוה שיהיו אלו השלוחים עדים נגדו שפטור הלוה מהמלוה ועל זה לא שייך כלל דיש להעדים מיגו לכך לא הוי נוגעים דנהי דנימא דנאמן אחד לגבי חבירו בלא שבועה במיגו דאף דעל טענות המגו בעי אשתבועי היינו אחד לגבי חבירו לפטור ממנו אבל לשוותן עדים זה וודאי דבר שאי אפשר כיון דעכ"פ הוי נוגעין בעדותם דאי הוי אמרו נאנסו בעי אשתבועי ועכשיו לא בעי שבועה ואין לך נוגע גדול מזה ולכך לא מצי התוס' להקשות דיהו נאמנים פרענוהו כו' במגו דנאנסו דלשוינהו עדים לא שייך לומר כן כיון דהוי נוגעים דאי אמרו נאנסו בעי אשתבועי משא"כ לפמ"ש התוס' שפיר יהיו עדים לפטור הלוה מהמלוה דהא אינם נוגעים בעדותם דהא מצי למימר אהדרינהו ללוה ובאהדרינהו ללוה היו נאמנים אף דצריך להחזירו בעדים נאמנים מ"מ במגו דאי בעי אמרו נאנסו ואף דבנאנסו בעי שבועה מ"מ ס"ל להתוס' בקושייתם עתה דמ"מ נאמנים באהדרינהו ללוה בלא שבועה כן נראה בכוונת מהרש"א ועוד יש ליישב קו' המהרש"א בדרך אחר עפ"י המבואר בס' נ"ב חלק ח"מ סי' י"ט ליישב קו' הש"ך על המהרי"ט דלא אמרינן מיגו מגברא לגברא דהקשה מכאן דקאמר דנאמנים לומר פרענוהו למלוה במגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה כו' דלק"מ דכאן לאו מתורת מגו אתינן עלה רק כדי דיהי' נאמנים לפטור עצמם מהלוה בטענות פרענוהו למלוה כו' יוע"ש והנה אם כי לכאורה לא נראה כדבריו דאי כדי לפטור העדים מן הלוה לא צריכו כלל למגו דבלא"ה בטענות פרענוהו למלוה נאמנים מצד עצמם דעדיין לא נתקנה שבועת היסת וע"כ צורך המגו הוא רק להיותם עדים נגד המלוה לפטור את הלוה אמנם אחרי העיון דבריו ברורים דודאי הלא העדים נאמנים נגד עצמם לפטור עצמם מן הלוה ששלחם בטענת פרענוהו למלוה ונאמנים בדיבורם הקל בזה והא דאינם חשובים לעדים נגד הלוה לפוטרו מהמלוה הוא רק מחמת דהם נוגעים דר"ל כיון דאין להם טענה אחרת לפטור עצמם מן הלוה רק בטענות פרעניהו למלוה ואי לא אמרי פרענוהו אמר פרענו כו' הוי נוגעים ולא הוי עדות נגד הלוה לפוטרו מהמלוה וע"ז קאמר שפיר בגמ' מגו ואינו רוצה לומר להיותם נאמנים במגו זו רק דרצה לומר כיון דהי' להם טענה אחרת לפטור עצמם מהלוה כו' בטענת אהדרינהו ללוה כו' תו לא הוי נוגעים בעדותם כיון דהיו יכולים לפטור עצמם מהלוה בטענה אחרת ולא אמרינן דנאמנים מטעם מגו רק דפעולת המגו אינו רק דלא למחשבינהו נוגעים ולהיותם נאמנים לפטור את הלוה מהמלוה משום כיון דנגד הלוה לפטור עצמם נאמנים בדבורם הקל רק דאמרינן מ"מ אינם נאמנים לפטור את הלוה מהמלוה דהוי נוגעים בעדותם דהיינו משום דאין להם טענה אחרת לפטור את עצמם משא"כ כשיש להם טענה אחרת לפטור עצמם תו לא הוי נוגעים כו' (ואפשר דהש"ך לא ס"ל לפרש כן דא"כ תיקשי למאי דקיי"ל הא דאמרינן מגו דמעיז לשאינו מעיז מ"מ לפטור שבועה לא אמרינן ממעיז לשאינו מעיז א"כ יש לראות למה דלא ס"ל להתוס' כרש"י בב"ק דאינו מעיו לפי שעשה לו טובה כו' וגם מסוגי' דידן יהי' קשה על שיטות רש"י דבפקדון נשבעין אף כופר הכל א"כ קשה הרי השלוחים הם רק נפקדים וכמו"ש התוס' ולמה לא נשבעים אף קודם שניתקן שבועות היסת שבועה מדאוריית' באומרים החזרנו ללוה הפקדון כו' אבל התוס' לא ס"ל כך רק דאינו מעיז לפי שחבירו מכיר בשקרו והיינו דוקא למי שהאמינו כדכ' הש"ך בסי' צ"ג סק"ד אבל פשיטא דלמי שלא האמינו כלל בתחלה דלא שייך שאינו מעיז א"כ תיקשי תיפק לי' דניחא להו לעדים לומר פרענוהו למלוה שאין הלוה מכיר בשקרם ואף דהמלוה מכיר בשקרם מ"מ המלוה הא לא האמינם מתחלה כלל מלומר אהדרינהו ללוה דהלוה מכיר בשקרם והוי העזה בשלמא אי הפירוש בגמרא דנאמנים במגו לא שייך לומר כן כיון דאמרינן מגו משאינו מעיז למעיז משא"כ לענין נגיעת העדים דהוי כמו לענין לפטור משבועה דלא אמרינן ה"ה לענין נגיעת העדים דגם נגיעת העדים אף בכל דהו דמצינין לומר איזה נגיעה יש לפוסלים וכמו דאמרינן בב"ב השנ' נוח לי והראשון קשה הימנו לכך ס"ל להש"ך דהפי' בגמרא דנאמנו במגו כו' וכן י"ל דס"ל להש"ך דאין סברא כלל לומר דאף דבטענה זו שהם טוענים עכשיו הם נוגעי' בעדותם מ"מ כיון דהי' להם מקום להתנצל ולטעון טענה אחרת תו לא הוי נוגעים דמ"מ כפי שהם טוענים עכשיו הם נוגעים בעדותם ואפשר לומר דתלו בדעת הע"ש והסמ"ע בסי' ל"ז דלדעת הע"ש דהוי כבעל דבר א"כ מה מהני דהי' להם מקום לפטור בטענה אחרת סוף סוף כפי שטוענים עכשיו הם בעלי דברים משא"כ לטעם הסמ"ע והש"ך דחשדינין להו כמשקרים ובזה לא חשדינן כיון דהי' מקום להם להתנצל בטענות שקר אחר משא"כ אם נימא דנאמנים במגו שפיר י"ל דאף דהם כבעלי דברים מ"מ הלא אף הבעל דבר עצמו נאמן כשיש לו מגו ולכך מקשה הש"ך שפיר דהא הוי מגו מגברא לגברא וצ"ע) אך דיש לראות דהנה לפי דברי הנ"ל א"כ קשה מאי מקשו התוס' לקמן דהא לא אמרינן מגו בשנים די"ל ג"כ כנ"ל דהכי לאו מטעם מגו אתינן עלה רק מטעם כיון דיש להם טענה אחרת לפטור עצמם תו לא הוי נוגעים בעדותם א"כ אף בשנים שייך לומר דסוף סוף כיון דיש להם טענה אחרת תו לא הוי נוגעים ואף דיש לדחוק ולומר דסוף סוף כיון דאין אחד יודע מה בלבו של חבירו תו הוי נוגעים כו' דזה דוחק ועוד דהנה יש לברר הדבר דהא לא אמרינן מגו בשנים דקשה לכאורה הא עכשיו טוענים שניהם בשוה ואי דעכשיו נתוועצו יחדיו איך לטעון א"כ לא שייך דאין אחד יודע מה בלבו של חבירו כיון דנתוועצו יחדיו לטעון בשוה וע"כ צ"ל דעכשיו איתרמי שנמצאו דבריהם מכוונים והא דלא שייך לומר מגו דאי בעי טענו טענה עדיפא משום דאין אחד יודע מה שבלבו של חבירו והאיך יכול לכלכל דבריו לטעון טענה עדיפא כיון דאין יודע מה בלב חבירו לטעון ואינו יכול לטעון רק את אשר בא בפיו לטעון ולא שייך מגו אך לכאורה הוא גופא קשי' למה לא נימא מגו דאי בעי הוו מתייעצו אהדדי לטעון איזה טענה שיהיו דבריהם