אריה דבי עילאי (ש"ס) לו

באונס פטור האוכל אבל על המאכיל בוודאי ליכא הו"א כלל דיהי' עליו חיוב מיתה א"כ עכ"פ המאנס את חבירו באכילות איסור דאין על המאנס חיוב מיתה כיון דלא נהנה ועל ההנאה דוקא קפיד רחמנא וכן המביא על חבירו את הערוה דעל ההנאה קפיד קרא ואינו חייב על אכילת איסור רק כשאכלו בעצמו דנהנה גופו ומה גם דצריך למכלי' דוקא כדרך הנאתו א"כ כשציוה לשליח לאכול נהי דנחשב מעשה השליח כאילו הי' מעשה המשלח ממש א"כ אין לומר כאן רק דהוי כאילו תחב המשלח את החלב לגוף השליח כיון דעשיית השליח נחשב כאילו אותו מעשה עצמה עשה המשלח אבל מאין הרגלים לומר דהוי כאלו אותו החלב אכל המשלח או דהוא בעל את הערוה כיון דהוא לא נהנה והכא אינו חייב רק על הנאת הגוף א"כ האיך שייך לומר דגוף השליח שנהנה הוי כאילו גוף המשלח הוא שעשה מעשה זה בפועל וזהו סברת הגמרא בזה נהנה וזה מתחייב דלא אמרינן משום דבשני גופים דהיינו השליח והמשלח לא שייך לומר שלוחו של אדם להיות נחשב כגוף המשלח והראי' לזה קו' הר"י הנ"ל דא"כ ליהני באומר לחבירו הנח תפילין או לבוש ציצית וזה דבר שאינו ולכך קאמר שפיר שלא מצינו כן בכל התורה כולה דהיינו כוונת קו' הנ"ל דא"כ באומר לחבירו הנח תפילין כו' אך לפ"ז לא הקשו תוס' כלל ממעילה כיון דבמעילה אינו חייב על הנאת השליח דוקא רק על ההוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט אך י"ל דסברת התוס' בקושייתם כיון דסוף כל סוף אין החיוב בא רק מהנאת השליח דענין הנאה זו אין ענינה שייכות כלל להמשלח כמו שכתבנו ותירצו התוס' דבאמת אינו חייב כאן על ההנאה רק על ההגבהה ואח"כ מסופק ר"י והושט ידך לכד כו' דאין שם הגבהה כלל אי נימא דזה נהנה בזה מתחייב כיון דיש חיוב מעילה אף רק ע"י הוצאה מרשות לרשות א"כ אין החיוב על ההנאה כלל ובאמת אם תחב לו הקדש לחבירו ג"כ חייב קרבן מעילה רק התוחב א"כ שפיר חייב במעילה בזה ומ"מ לק"מ קושייתי שהקשיתי דא"כ היכי קאמר שלא מצינו בכל התורה כולה כו' דהיינו רק לומר היכי שאין החיוב רק על ההנאה דלא נתחשב הנאת השליח כאילו נהנה המשלח או דנימא כיון דסוף כל סוף אין כאן חיוב רק על ההנאה שהי' להשליח לא אמרינן זה נהנה כו' ואפשר דאין לחייב את המשלח מטעם דעכ"פ הוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט כיון דאינו מחסר כלל רק דיש לו הנאה בשיבתו ע"ג עורות או בחימום על גיזי צמר או במושיט ידו לכד ואפשר דבזה אף אם תחב אחד לחבירו את ידו לתוך כד של שמן או לגיזי צמר או לישב ע"ג עורות ג"כ אינו חייב רק מי שנהנה א"כ יש לומר דאין חיוב למשלח בזה דהא כבר אמרנו דההנאה שיש להשליח לא שייך להמשלח אך מ"מ אין להקשות א"כ למה קאמר רבא דינו אליבא דב"ש ולא אליבא דב"ה גבי מעילה די"ל דאליבא דב"ה עכ"פ אין להביא ראי' שלא מצינו בכל התורה כולה דהא שפיר יש לחלק כמו"ש התוס' דכאן אינו חייב על סכ"ת השליח רק אהוצאה שמוציא מגוף ההקדש לרשות הדיוט (גם י"ל דאליבא דב"ה אין ראי' כמו"ש לעיל מהא דבכל התורה כולה לא נחשוב גוף השליח כגוף המשלח לענין הנחת תפילין וישיבת סוכה כו' די"ל כמו שהבין הקצה"ח בדעת ר"י לפי דהמשלח אינו עושה שום מעשה משא"כ אליבא דב"ש מוכח שפיר דאל"כ תיקשי מ"ש מצא הרוג את הנפש דמחייב שולחו וכמו שסתר הקצות החשן ראי' זו כנ"ל) וצ"ע בכל הנ"ל

בגמ' דף מ"ג ע"א איתמר רב אמר שליח נעשה עד כו' מ"ט דבי רב שילא כו' אין להקשות למה לא קאמר דדבי ר' שילא איירי בקדושי כסף דהוי נוגע בתר דתיקון שבועת היסת כו' וכדכתבו התוס' לקמן בד"ה וכן בד"מ בשם הירושלמי דז"א דלשון ענין שליח נעשה עד משמע דמצד עצמו אין השליח יכול להעשות עד ולא מטעם נוגע דאל"כ לא שייך לומר דאין שליח נעשה עד רק דהא באמת נעשה עד בקידושי שטר רק דבקדושי כסף אף דנעשה עד מ"מ הוי נוגע דפסול וגם בקדושי כסף אי פטרו מתחלה משבועה נעשה עד כמבואר בש"ע סי' ל"ה וגם אפשר דמשמע לי' להגמ' דפלוגתא דרב ודבי רבי שילא איירי בכל ענין בין בקידושין כסף בין בקידושי שטר ועוד אפשר לומר כיון דהא דבתר דתיקון שבועת היסת הוי השליח נוגע היינו משום דהוי עד הצריך לשבע כמו"ש התוס' לקמן א"כ כיון דקאמר רב שליח נעשה עד משמע דהיינו כפירש"י דמצטרף שליח עם עד להיות שנים א"כ כיון דיש עוד עד אחד כבר אין אותו העד מחויב לשבע כיון דיש לו עד המסייע דפוטר מן השבועה אך דצ"ע בזה דהוי עיקר סהדותא רק באידך והוי כמו נפיק כולה ממונא אפומא דחד והנה אח"כ מצאתי שכ' כן הט"ז בסי' ל"ה דאם איכא שליח ועד לא הוי השליח נוגע כו' והח"מ רוצה ג"כ לומר מתחלה כך אך לאח"כ סותר זה ומטעם שכתבתי דהוי כולה סהדותא אפומא דחד יעו"ש ועיין עוד מזה בש"ך ח"מ סי' ס"ו והמגי' בט"ז האריך בזה להעמיד סברות הט"ז הנ"ל יעו"ש והנה מכאן יש קצת ראי' מדפריך מ"ט דבי רבי שילא ולא קאמר משום נוגע ובקדושי כסף כו' אך אפשר דבלא"ה אינו רוצה להעמיד פלוגתא דרב ורבי שילא לאחר שנתקנה היסת ועוד י"ל לפי המבואר בש"ע סי' ל"ה דקדושי כסף מ"מ הוי קידושי ספק א"כ לכך אי אפשר לומר דזה טעמו של רב שילא כיון דקאמר אין שליח נעשה עד משמע דלא הוי קידושין כלל, והנה באמת הפוסקי' תמהו על זה דלמה יהי' קדושי ספק כיון דהוי נוגע כו' עיין בח"מ ובב"ש וכתבו דהיא משום כיון דמן התירה אינו נוגע כיון דלית כאן שבועה דאורייתא דהא אין כאן רק שבועות היסת א"כ לכך הוי קדושי ספק אך לפענ"ד יש לראות דהי' מהראוי להיותם קדושין דאורייתא רק אי קדשה אחר צריכה גט מספק וצ"ל דבאמת כך היא הכוונה במה דקאמר קדושי ספק אמנם הלשון דתפסו הפוסקים ההם משום דליכא בכאן שבועה מן התורה לשון זה אינו מובן כלל כיון דסוף כל, סוף לאחר דתיקנו שבועת היסת הוא נוגע בעדות מה חילוק יש אם השבועה מדאורייתא או מדרבנן כיון דסוף סוף הוא נוגע בעדות לע"ע דכבר תיקנו חכמים שבועת היסת ויש לו נגיעה בדבר וצ"ל דהא באמת לאחר שנשבע כבר אינו נגוע רק דאמרינן דסוף סוף הוי עד שצריך לשבע והכא כיון דפטור משבועה מדאורייתא א"כ לא הוי רק עד שצריך לישבע מדרבנן ומ"מ נראה דספק זה דומה למה שנסתפק המשנה למלך פרק ז' מהל' תרומות הל' א' לענין כהן טמא שאכל תרומה שטמאה רק מדרבנן נראה דדבר זה תלי בפלוגתא דתנאי בסוכה דף כ"ג ע"א דקאמר טעמי' דר"י דבעינן סוכה הראוי' לשבעה וטעמא דר"מ דמדאורייתא מחזי חזי רק דמדרבנן הוא דגזרו וזה דומה ממש לכל עניני ספיקות הנ"ל ולפ"ז לפי מאי דקיי"ל גבי סוכה כר"מ דסתם מתני' כוותי' א"כ מוכח דאמרינן כיון דמדאורייתא ראוי' לשבעה אף דמדרבנן אינה ראוי' לשבעה שפיר כשירה ועדיין צ"ע בכל הנ"ל גם לעיין בדין המקדש באיסורי הנאה דרבנן כעת לאחר הרבה שנים שיצא לאור ס' שער המלך מצאתי שהקדמני בזה והנה מ"ש עוד הח"מ דאפשר דנוגע לא מיפסל לעדות אלא מדרבנן הוא דבר תמוה דבין לטעמי' דהע"ש בס' ל"ז בח"מ דנוגע הו"ל כבעל דבר ובין לטעמו של הסמ"א והש"ך שם דחיישינן שמא משקר א"כ מאין הרגלים להכשירו מדאורייתא ואפשר קצת דכוונת הח"מ דכאן בקידושין כיון דעיקר העדאת עדים אינו רק לענין קידושין אי נתקדשה או לא וענין הנגיע לענין ממון הוא מלתא אחריתא וכמו"ש המגי"ה בט"ז ליישב בזה דברי הט"ז יעו"ש באריכות לכך ס"ל דנוגע כה"ג לא מיפסל אלא מדרבנן והנה באמת יש לחזק סברא זו של המגי"ה בט"ז הנ"ל לדעת הע"ש הנ"ל דנוגע מיפסל רק מטעם דהוי בע"ד וזה לא שייך כאן דאיך י"ל דהוי בע"ד לענין אי נתקדשה האשה והנה באמת מלשון הירושלמי המובא במגיד משנה פ"ג מהלי' אישות הל' ט"ז ובשאר פוסקי' אמר ר' בא בר' חייא נראין הדברי' כשקידשה בשטר כו' א"ר יוסי כיון שהאמינתו התורה אפי' קידשה בכסף אינו נוגע בעדות כו' מלשון זה נראה בעליל כדעת הח"מ והב"ש הנ"ל כיון דלא הוי רק עד שצריך לישבע מדרבנן הוי עד כשר מדאורייתא והנה אף לסברא זו מ"מ זה שייך דוקא מחמת כיון דכשנשבע תו לא הוי נוגע וכקו' התוס'