אריה דבי עילאי (ש"ס) לה

התוס' הנ"ל אך דיש לראות לפ"ז לא שייך כלל חיוב להשליח ואי לא הי' מתחייב המשלח דהא על הנאת השליח ליכא חיובא להמשלח מכח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ועל הגבהות השליח בלא"ה אין השליח מתחייב וכמו"ש המשנה למלך כיון דאצל השליח לא הוי שינוי מרשות לרשות ואף דליכא להקשות דהוי השליח בזה כלאו בר חיובא משום דאינו מתחייב על הגבהתו דמ"מ בר חיובא מיקרי משום דהוא בר חיוב לאותו דבר ובהדיא מבואר דכל דהשליח בר חיוב לאותו דבר הוי בר חיובא אך מ"מ לא שייך כאן כלל ישלד"ע רק דהמשלח חייב על מה שהוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט ואיך שייך כאן דלא יהי' שליח לד"ע ויתחייב השליח כיון דהשליח לא הוציאו כלל מרשות הקדש לרשות הדיוט אך אפשר דבאמת לפי מה דתירצי התוס' באמת אינו מוכח כלל שליחות לד"ע במעילה ממה דחייב ממה דנתנו לחבירו כיון דהוא הוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט והראי' דיש שלד"ע במעילה אינה רק כפרש"י לעיל על שליח שלא עשה שליחותו כו' עשה שליחותו בעה"ב מעל ופירש"י דקנה השליח חלוק או טלית כאשר ציווהו המשלח מעל הבע"ב ואף דהשליח הוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט דהוא החנוני בשביל הטלית אבל באמת כשאמר לשליח לך ואכול כו' דחייב המשלח על הגבהות השליח באמת לא שייך זה יש שליח לד"ע רק דהשליח לא עשה שום מעשה המוציא מרשות הגבוה לרשות הדיוט לפמ"ש המ"ל הנ"ל דהשליח אינו חייב על הגבהות עצמו ודק המשלח חייב על הוצאתו מרשות הגבוה לרשות הדיוט ע"י נתינות לשליח וצ"ע

תוס' ד"ה הנ"ל שלא מצינו בכל התורה כולה אמנם מסופק הי' ר"י כו' הקשה בס' אלי' רבא דא"כ למה קאמר רבא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה אליבא דב"ש ולא אף אליבא דב"ה ולענין מעילה והנ"ל לומר כך דהנה לכאורה קשה כיון דהתחילו התוס' להקשות על הא דקאמר שלא מצינו זה נהנה כו' וא"ת והא איכא מעילה (ורצונם על הא דקאמר שלא מצינו כו' והא איכא) וכו' ותירצו דמעילה ליכא זה נהנה דלא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח כו' א"כ מה זה שכתבו אמנם מסופק הי' ר"י דליפשוט מיני' ובי' דאם נימא דבמעילה מתחייב המשלח באופן זה א"כ הדרה קו' לדוכתי' על הגמרא דקאמר שלא מצינו ודוחק דהי' מסופק ר"י באמת להקשות כן על הגמ' ולא רצה ליפשוט הדין מכח קושי' זו (וקצת הי' באפשר לומר כיון דאם נימא דמתחייב באופן כזה המשלח תיקשי קושייתי הנ"ל ואם נימא דלא מתחייב באופן זה קשה קו' הא"ר הנ"ל למה לא קאמר אף אליבא דב"ה א"כ כיון דקשה לכל צד מהבצדדי' א"כ מהא ליכא למיפשט מידי) וי"ל דלק"מ דשפיר קאמר דלא מצינו בכל התורה כו' ר"ל שלא חייבתה התורה רק על הנאת הגוף ובזה יתחייב המשלח רק על ההנאה שהי, להשליח זה וודאי לא אמרינן משא"כ כשלא חייבתה התורה על הנאה לבד כמו גבי מעילה דחייב אף על הגבהת השליח ממילא י"ל דהנאת השליח לא גרע מהגבהתו ויש לומר דזה הוא סברת צדדו הספק שמסופק ר"י ויש קצת סמך לזה דאל"כ נימא גם בבי שליחות יד וטביחה ומכירה דאם נהנה השליח במה ששלח יד כיון ששתה הרביעית יין או שאכל הבשר שטבח לא יתחייב המשלח דהוי זה כהנה כו' וזה וודאי דבר שאינו אלא ע"כ כיון דאינו בא החיוב מצד ההנאה דהא אפי' השליכו לאיבוד ולא נהנה כלל ג"כ מתחייב א"כ כיון דאינו בא החיוב על ההנאה אף שבאמת השליח נהנה ממנו מ"מ לא שייך בזה זה נהנה כו' א"כ ה"ה ה"נ במעילה כיון דאף בלא הנאה חייב אלו הי' שייך בדבר הגבהה מקודם א"כ אף בדבר דלא שייך הגבהה מקודם כגון דאמר לו הושט ידך לכד כו' מ"מ כיון דחייב המשלח בענין כיוצא בזה על ההגבהה לבד א"כ אין החיוב בא רק על הנאת השליח י"ל דזה לא שייך כלל לזה נהנה כו' ובאמת י"ל דמסתפק ר"י מהאי טעמא אם נימא כיון דיש חיוב גבי מעילה אף ע"י ההגבהה לבד שוב אף בהושיט ידך לכד ג"כ לא הוי זה נהנה כו' או דנימא כיון דסוף כל סוף כאן בהושט ידך לכד אין חיוב המשלח נמשך רק מהנאת השליח וזה נהנה כו' לא אמרינן והנה עוד יש לומר קצת בדרך זה אך מ"מ הוא בסיגנון אחר דהנה יש לדקדק על לשון הגמ' דקאמר שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' וכי היכן מצינו בכל התורה כולה דיש שלד"ע הלא לא מצינו כן רק במעילה וטביחה רק דנימא דס"ל לב"ש דשני כתובי' הבאים כא' מלמדין כו' אבל איך שייך לומר שלא מצינו בכל התורה זה נהנה כו' דזה שייך אי הי' מצינו בכל התורה כולה דיש שלד"ע ומ"מ זה נהנה כו' לא מצינו הי' שפיר שייך לשון זה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה כו' אבל באמת זיא דהא לא מצינו כלל בכל התורה דיש שלד"ע ואדרבא הא מקשה הגמרא בב"ק דף עא ובכתובות דף לג בפשיטות להיפוך וכי היכן מצינו שזה חטא וזה מתחייב וגם על גוף הסברא דזה נהנה יש לגמגם דמה חילוק כיון דשלוחו של אדם כמותו למה לא נימא אף בזה נהנה כו' וכאשר דגם הפ"י גמגם בזה ורוצה לומר כאן דנהנה השליח א"כ עכ"פ השליח יתחייב כאן דנהנה וממילא פטור המשלח והוא דחוק והנ"ל לומר כך אחר שיעמוד על דברי תוס' ר"י המובא בקצות החשן סי' קפ"ב דמקשה כיון דשלוחו של אדם כמותו מעתה נימא האומר לחבירו הנח תפילין או לבוש ציצית או שב בסוכה הוי כאילו עשה המשלח כן ותירוצו מחוסר ביאור וכאשר הבין הקצות החשן דכוונתו דעכ"פ לא עשה המשלח שום מעשה משא"כ בהפרשת תרומה דעכ"פ הנפרש מפירות המשלח כו' יעו"ש והקצות החשן מקשה עליו מהא דלך והרוג את הנפש דהי' מתחייב המשלח לולי דגילתה התורה דאין שלד"ע יעו"ש ורצה הקצות החשן לתרץ קו' עפ"י דברי הרא"ש דבממילא לא שייך שליחות וסובר דהיינו כשהשליחות הוא על דבר אחר כמו להפר נדרי אשתו שוב לא חלה השליחות על השמיעה דהיא ממילא וסובר דה"ה הכא דזה הוי ממילא במה שגוף השליח יהי' נחשב כגוף המשלח והנה הם דברים שמחוסרי' הבנה דמה ענין לממילא סברת הרא"ש לענין שמיעה היא פשיטה דבמלתא דהוא ממילא דהיינו דיהי' שמיעות האפטרופס כשמיעת הבעל זה שפיר הוי ממילא ולא שייך ע"ז כלל ענין שליחות דענין שליחות לה ניתפס רק בעושה המשלח להשליח לעשות איזה מעשה ולא לשמוע איזה דבר כיון דהשמעה הוא ממילא ועוד חוץ לזה הנה אין לשון הרא"ש מורה כלל כפי הבנת הקצות החשן לחלק לפי שלא עשה המשלח שום דבר יוע"ש ונראה דכוונתו פשוטה דהנה באמת הא דחידשה תורה דשלוחו ש"א כמותו זה שייך דעשיוה השליח נחשב כאילו עשה זה העשי' המשלח שציוהו לעשות עשי' זו אבל לומר דגוף השליח יעשה כגוף המשלח זה לא ניתן להאמר כלל א"כ שפיר באומר לשלוחו הנח תפילין הוי נחשב כאילו המשלח בעצמו הניחו אך לענין באיזו מקום הניחו בודאי אין לחשוב רק שהניחו על גוף השליח אבל האיך נימא דנעשה כאילו הניחו על גוף המשלח כיון דבאמת לא עשה השליח כלל מעשה כזו רק שהניחו על גופו ואטו גוף המשלח וגוף השליח נעשו כגוף אחד (אך יש לעיין לקמן בסוגי' דהן הן עדיו משמע קצת דרוצה לומר דה"א כיון דשלוחו ש"א כמותו והו"ל כגופו כו' ומ"מ אין ענין לכאן) א"כ באמת אם אמר לשלוחו הניח לי תפילין על ראשי בזה באמת הוי מעשה הקשירה שעושה השליח כאילו עשהו המשלח וכמו לענין תרומה דהוי הפרשת השליח כאלו הפריש המשלח וכאלו שחט הקרבן בעצמו וכאלו קודש בעצמו וכדומה בשאר ענינים אבל לומר דשלוחו ש"א כמותו והשליח עושה איזה מעשה בגופו הוי נחשב כאלו עשה זה המשלח בגופו זהו דבר שאין הדעת סובל כלל לומר על ענין מעשה השליח שעשה השליח דהוי עשאו בענין אחר אתמהה למה נימא כך אנו אין לנו אלא לומר שעשיות השליח כאילו תי' זה עשיות המשלח אבל לומר מה שעשה השליח בגופו נתחשב כאילו עשה זה בגוף משלחו מאין הרגלים לומר כך ולפ"ז נכון מאוד כוונת תירץ התוס' ר"י הנ"ל בלא שום גימגום ועפ"ז י"ל דזהו הוא בעצם סברת הגמרא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דהנה עפ"י המבואר בכתובות דף ל"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דהמאכיל את חבירו דבר שחייבים עליו מיתה דאם היא ברצונו חייב האוכל ואם הוא