אריה דבי עילאי (ש"ס) כז

דפליג אף ביתר משתות אבל מ"מ לא הוי דומה בדומה כו' כיון דהמשנה לא איירי בהדיא ביותר משתות א"כ לפי דברינו הנ"ל יש ליישב קצת קושי' זו ולומר כיון דהמשנה דשום הדיינים איירי בסתמא בכל ענין וכמ"ש לעיל ואף בב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח א"כ הוי השתות יותר משתות ושפיר הוי דומה בדומה דהמשנה איירי אף ביתר משתות כנ"ל

דף מ"ב ע"ב ודף מ"ג בסוגיא דאין שלד"ע הנה הקשה הש"ך בסי' ל"ב ס"ק ג' עמ"ש התוס' בב"ק דף נ"ו ע"א דדוקא שוכר אבל אחר פטור אף בדיני שמים מגמ' דקדושין דף מ"ג דפריך בפשטו בדיני שמים מ"ט דת"ק משמע דבדיני שמים ליכא למ"ד למיפטר והגאון הח"ץ בתשובותיו סי' קל"ה כתב לחלק בין דיני שמים היכי דחייב לשלם מדיני שמים וע"ז כתבו התוס' דדוקא שוכר יש לו חיוב בדיני שמים לשלם אבל לא אומר דפטור מדיני שמים לשלם ממון אבל מ"מ יש לו עבירה ועונש בידי שמים על שהחזיק וסייע ידי עוברי עבירה (הן אמת דיש לראות קצת דבגמרא משמע שלח ביד פקח כו' משמע אף דלא אמר לו לך והדליק את הגדיש אלא מסר הבערה ביד פקח ג"כ משמע בגמ' דהי' חייב המשלח אי יש שליח לד"ע דהא הוי דומיא דרישא במסר ביד חש"ו דחייב בדיני שמים דמשמע דלא אמר לו לך והדליק כו' דהא פליגי בב"ק דף נ"ט ע"ב אי מסר לו שלהבת או גווזא סילתא שרגא דחייב א"כ כיון דלא אמר לו בפירוש לך והדליק גדישו של חבירו אין לחייבו מטעם דהחזיק ידי עוברי, עבירה. אך דא"כ לפ"ז קשה מה פריך בגמ' והא דתנן השולח את הבערה ביד חש"ו כו' נימא שלוחו ש"א כמותו והוצרך לתרץ אין שלד"ע תיפוק לי' דהאיך שייך בזה כלל שלוחו של אדם כמותו כיון דלא אמר לו לך ותדליק גדישו של חבירו רק מסר לו הבערה כו' וצ"ע) וזה דקאמרו בקידושין דבדיני שמים ודאי חייב ר"ל דיש לו עונש בידי שמים על שהחזיק ידי עוברי עבירה אך לפי"ז נתחזק ביותר הקו' שהקשה הש"ך מסנהדרין דף כ"ט דהרבה טענות הי' לו לנחש לטעון דבלא דבריו הנ"ל הוי מצינן לומר כתירוץ של האו"ת בסי' ל"ב דדוקא היכי דמשלח בר חיובא בדבר שייך שלוחו של אדם כמותו לענין דיני שמים וכאלו עבר המשלח העבירה אבל לענין אכילת עץ הדעת דלא היתה הנחש כלל בר חיובא בזה שלא לאכול מעץ הדעת אבל לפי דברי הח"ץ הנ"ל נשאר הקו' הנ"ל דהא אמרינן דהא דמחייבין בדיני שמים הוא רק מטעם דמ"מ החזיק ידי עוברי עבירה וגם דוחק לתרץ הקו' מהנחש דהנחש נענש בדינא רבה גם מה שתירץ הח"ץ דהנחש לא נצטווה שלא להסית כו' אין לדבריו הבנה והנה מה שהביא כן מדברי הרא"ש חפשתי ולא מצאתי בהרא"ש מזה אך בדברי התוס' בסנהדרין דף כ"ט מבואר כן דתירצו דא"כ כל מסית יפטור אף בדיני אדם אם טען כך דברי הרב כו' ע"ז תירצו שפיר כיון דכבר נצטווה שלא להסית א"כ הרי על המסית עבירה בפני עצמו שעבר על ציווי השם שציוה שלא להסית כו' א"כ אדרבא מוכח מדברי התוס' הנ"ל ההיפך ממ"ש הח"ץ כיון דתירצו דלכך מסית חייב אף בדיני אדם לפי שנצטווה שלא להסית א"כ מוכח מזה הא דקיי"ל בכל התורה כולה דהמשלח פטור מדיני אדם ע"כ דהתורה לא ציוותה בביאור גמור שלא להסית רק גבי ע"א. אבל בכל התורה כולה לענין שאר עבירות לא ציותה התורה שלא להסית לעבור עבירה אחרת ולכך פטור המשלח בדיני אדם מחמת דברי הרב כו', א"כ אף בזה דאמרינן דבכל התורה כולה דלא ניצטוה המסית בביאור גמור שלא להסית לעבור על אחת מכל מצות ד' אשר לא תעשינה ולכך פטור מדיני אדם אמרינן דמ"מ עונש בידי שמים יש א"כ הרי דיש עונש בידי שמים אף למי שלא נצטוה שלא להסית א"כ אדרבא הביא הח"ץ ראי' לסתור דאדרבא מדברי התוס' הללו נתחזק הקו' ביותר על הא דקאמר דהו"ל להנחש לטעון דברי הרב כו' וא"כ הח"ץ אנחית לון בחדא במה שהאיר עינינו בחילוק מושכל לסלק קושי' הש"ך מדברי התוס' דבב"ק מקידושין דף מ"ג ואתקיף לן בחדא דעפ"ז נתחזק הקושי' ביותר מהנחש ודוחק להעמיס בדברי הח"ץ חילוק שכ' האו"ת שהובא כאן דהנחש לא הי' בר חיובא דאין לשון הח"ץ סובל כלל כך וגם לפי דכתבנו ע"פ דברי הח"ץ דהעונש בידי שמים משום שהחזיק ידי עוברי עבירה נסתר ג"כ חילוקו של האו"ת הנ"ל גם מה שתירץ המ"ל בפ"ב מהל' רוצח דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אף בידי שמים ג"כ נסתר לפי דברינו הנ"ל כיון דמ"מ החזיק ידי עוברי עבירה (וגם א"ל ע"פ דברי המדרש דהנחש הקדמוני הי' יצה"ר א"כ אדרבא מצווה הוא להסית ולא שייך גבי' החזיק ידי עוברי עבירה דודאי א"ל כן בלשון הגמרא דדייק מיני' דאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו') אך אפשר ליישב הקושי' מהנחש בדרך אחר עפ"י מ"ש המהרש"א באגדה בסוטה דף ט' ע"ב בעין יעקב פרק ראשון ת"ר סוטה נתנה עיני' במה שאין שלה כו'. וכן מצינו בנחש הקדמוני כו' הוא אומר אהרוג אדם ואשא חוה וכ' המהרש"א דהא חוה אכלה מקודם ותמות תיכף ומיד קודם לאדם וכ' דהנחש סברה כדעת הגוי' שהי' מתלוה עם ר' אבא המובא במדרש ילמדנו דחוה לא ניצטווה כלל ולכך לא תמות חוה רק דסבר הנחש דבזה יטעה האדם דלדעתו אף חוה נצטוית ויראה שלא מתה ויאכל אף הוא וימות וישא את חוה וא"כ בזה י"ל דאין עונש על הנחש אף בדיני שמים דהוי רק גורם דגורם ולא החזיק כלל ידי עוברי עבירה כיון דסבר שחוה לא נצטוית כלל רק דעי"ז יבוא אדם לעבור על דברי השם ובזה וודאי הי' לו לטעון דדברי הרב כו' ולא הי' לאדה"ר לשמוע לדברי חוה ובזה מיושב הלשון דאמר הרבה טענות כו' ואינו מפרש רק טענה אחת בדברי הרב כו' וכן הקשה המהרש"א בסנהדרין ומה שתירץ דהא דכל המוסיף גורע כו' הי' טענה אחרת זה אינו מבואר כלל בדברי הגמרא. אבל לפי הנ"ל שפיר טענה זו דדברי הרב כו' כולל שני טענות האחד דאף אם הסית לאדה"ר בעצמו מ"מ הרי דברי הרב כו' א"כ אף חוה לא היתה לשמוע אלי (רק דזה הטענה לא שייך בדיני שמים אך דמ"מ יש לכללה בלשון דהרבה טענות כו') ועוד דהא באמת הוא סבר דחוה לא נצטוויה רק דיבוא מזה דחוה יסיתה אף לאדה"ר יש לו עוד טענה זו דדברי הרב כו' דלא הי' לו לאדה"ר לשמוע לחוה א"כ שפיר הטענה זו דדברי הרב נכללו שני טענות א' מצדו לחוה (וגם דלא נצטרך לדחוק כמ"ש כאן בהג"ה הראשונה רק דאף ע"ז דהי' גורם דע"י דהסית לחוה ומכח זה נעשית תקלה לאדם ג"כ יש לו שני טענות א' דהא חוה סברה ג"כ שנצטוית על אכילת עץ הדעת א"כ לא היתה חוה ראוי' לשמוע אליו א"כ יש טענה אחת מצידו לחוה) וטענה ב' ג"כ מצד חוה לאדה"ר דלא הי' לאדה"ר לשמוט לחוה ג"כ מחמת דברי הרב כו' א"כ שפיר לפי סברת הנחש דדימתה בדעתו דבאמת טעה אדה"ר במה שציוה לחוה דחוה אינה כלל בכלל הציווי הי' להנחש שני טענות. ומוכח מזה דאין טוענין למסית ולכך לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא אך האמנם שדברי הח"ץ על קושי' הש"ך על התוס' בב"ק הם קלורין לעין עכ"ז יש עדיין איזה מקום לסתור ולתרץ קו' הש"ך זולת דבריו הנ"ל דהנה הסמ"ע סי' קפ"ב וסי' שמ"ח כתב בטעמו דדברי הרב ודברי התלמוד כו' דהיינו דסבר שלא ישמע לו והפ"י הקשה על זה דא"כ היכי דהמשלח הי' שוגג או אם השליח הי' שוגג להך דיעה דס"ל דאף בשוגג השליח שייך אין שלד"ע לחייב את השליח לא שייך כלל דסבר שלא ישמע לו כו' אך מ"מ י"ל דאין קו'. מזה על הסמ"ע די"ל דתרתי טעמי איתניהו הן הך טעם דדברי הרב כו' דסבור שלא ישמע לו והן הך טעמא דאין הב"ד אומרי' להשליח דלא הי' לך לשמוע ובשוגג המשלח דלא שייך דסובר שלא ישמע לו שייך הך טעמא דאנן ב"ד אומרי' להשליח למה לא רי' לך לדברי הרב ואף בשוגג השליח להך דיעה דג"כ אין שליח לד"ע וחייב השליח דע"כ הטעם דעכ"פ הי' לך לדקדק כו' כפי מה דבעינן למימר לקמן אי"ה וכפי מה דמרומז בש"ך סי' שמ"ח ס"ק ו' יעו"ש א"כ שייך להב"ד לומר להשליח דלכך אתה חייב דהי' לך לדקדק בזה דדברי הרב כו' אך לפ"ז י"ל כך דבשוגג השליח דעכ"פ לא שייך הך טעמא דסבר שלא ישמע לו י"ל אף דאין ב"ד מחייבי' את המשלח בדיני אדם משום דאומרי' הב"ד להשליח לא הי' לך לשמוע לדברי התלמיד כו' והי' לך לדקדק ולחוש אם אין איזה דבר עבירה בזה אבל מ"מ בדיני שמים חייב המשלח עכ"פ דשלח את השליח זה שהי' שוגג בדבר