אריה דבי עילאי (ש"ס) כד

כדינא דידן יש להשוות א"כ עדיין תיקשי על התוס' אף דהוכרחו לחילוק דהתם הי' עפ"י הדיבור משום כי היכי דלא תיקשי אדשמואל דס"ל הגדילו יכולין למחות וכדכ' בגיטין מ"מ לענין שבאו לא הי' מצטרך להם חילוק זה וטפי הו"ל לומר דמחלוקת א"י אף דהיו יונקי שדים שלא באו מ"מ כיון דהי' כמה גדולים ביניהם ב"ד מעמידין להם אפטרופסין וכדאנו בלא"ה מוכרחים לחילוק זה כתירץ הפ"י הנ"ל דלא תיקשי לפי מה דכ' דבוררין בלא גורל ותיפוק לי' דבחלוקת א"י הי' עפ"י גורל ודוחק לחלק ולומר דדוקא לענין החילוק אי חולקין בגורל או אף בלא גורל ס"ל לחלק בין כולם קטנים לדאיכא בינייהו גדולים משא"כ לענין אי צריך באו דוקא דהא בודאי הוא סברא טובה לומר כיון דאיכא גדולים בהדייהו והם מבקשים החלוקה אף דאיכא קטנים דלא באו מ"מ צריך לחלוק וב"ד מעמידין להם אפטרופסים וכדפסק הרמב"ם פ"י מהל' נחלות הל' ד' להלכתא ונהי דהתוס' לא ניחא לפרשי מימרא דר"נ במקצת גדולים ומקצת קטנים אבל גוף הסברא ודאי היא סברא נכונה. אך נראה דהוכרחו התוס' לחילק הנ"ל דשאני חלוקת א"י דהי' עפ"י ב"ד ואורים ותומים דאל"כ עדיין תיקשי דודאי היו איזה משפחות ובתי אבות בישראל שלא נשארו רק קטנים לבדם וזה חלקו נמי הנשיאים שחלקו כל א"י א"כ עדיין תיקשי האיך חלקו כל א' ואף לאותה משפחה שלא נשארו ממנה רק קטנים לבד ג"כ היו חולקין א"כ לא שייך לומר מחמת אפטרופסן דא"כ עכ"פ באותו בית אב שלא היו נשארים רק קטנים לבד לח הי' להנשאים לעשות חלוקה ומסתמא חלוקת א"י הי' בכל ענין כמו דצריך לומר על תוס' גיטין דהקשו למ"ד הגדילו יכולים למחות מחלוקת ארץ ישראל ולמה נא תירצו כיון דמסקינן דיכולין למחות ברוחות כו' וכפירש"י דיש לו סמוך לאותו שדה שדה אחרת שירש מאבי אמו כו' ובחלוקת א"י לא הי' שייך זה אלא ע"כ דחלוקת א"י הי' בכל ענין אף דהי' אחד ניטל מחלק אמו ומחלק אביו והי' יכול למחות ברוחות כו' לכך הוצרכו לחלק כיון דהי' עפ"י הדיבור לכך לא יוכלו למחות עכ"פ היוצא מזה דא"י דנתחלקה אף לבתי אבות נתחלקה בכל ענין אף אם לא הי' נשאר באיזה בית אב רק קטנים ולכך הוצרכו התוס' לחלק בהך דבעינן שבאו דוקא כיון דהיתה עפ"י הדיבור כו' א"כ נסתר אף תירוצי שרציתי לתרץ קו' המבוארת לעיל דמחלוקת א"י יש לומר דהיו לנשיאים שותפות כו' כיון דחילקו את ארץ ישראל אף אח"כ דכבר קיבלו חלקם אך אפשר דמ"מ שייך כיון דזכו לעצמם עכ"פ באותו החלוקה שהי' עם א"י ומיגו דזכי לנפשייהו כו' וצ"ע עדיין אך אפשר דבלא"ה לח שייך התם הך סברא דמנו דזכי לנפשייהו כו' לחלק בין היכי דא"ל שותפות כו' כיון דאין הזכיה שביניהם רק להפרד איש מעל אחיו ולעשות חלוקה ביניהם א"כ לא שייך בזה מיגו דזכי לנפשי' כו' וסברא כזה ראיתי באיזה מפורש

בגמ' ר' יונתן אומר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד כו' הנה לכאורה קשה דהא עכ"פ אין לכל אחד מישראל חלק בו שוה פרוטה וכדאמרינן בסוכה דף כ"ז ע"ב כל האזרח מוכח דיוצאין בסוכה שאולה משום דאין לכל א' מישראל שוה פרוטה וע"ש ברש"י ותוס' ודוחק לומר דשאני התם דמיתרא כל האזרח להכי אבל אי לא הי' מיותר הוי אמרינן כיון דיש לכל אחד מישראל חלק בו שפיר הוי של כולם ואפשר דהכא שאני דאפשר לקנות מתרומת הלישכה דהוא ממחצית השקל כמו כל קרבנות הציבור הניקנים מתרומת הלשכה דהוי לכל ישראל חלק בסתם כו' משא"כ סוכה לא שייך לקנות מתרומת הלישכה דהיינו ממחצית השקל כו' ועיין במשנה למלך פרק ז' מהל' מעילה הל' ו' שהביא ראי' דמטבע אין לה ביטול מדאורייתא מהא דכהנים דורשין מקרא זה לעצמם כו' דאם מטבע בטל ברוב א"כ הרי שקלי הכהנים בטלים ברוב ולפי הנ"ל אין זה ראי' כ"כ כיון דע"כ צ"ל דלא נתבטל זה בתוך זה רק דהרי הוא של כולם דאל"כ קשה הרי אינו מגיע לכל אחד מישראל שוה פרוטה אלא ע"כ דלב ב"ד מתנה עליהם דיהי' כמו של כל א' וא' וצ"ע בזה גם לראות דא"כ לא פריך בגמ' דילמא משום דאית לי' שותפות בגוי' דתיקשי דאף דקיי"ל שחיטה בזר כשירה אבל מ"מ לא אמעוט כהנים ולפי הנ"ל אין להכהנים שותפות כיון דאין נותנים מחצית השקל א"כ יהי' שחיטה דוקא בזרים ולא בכהנים א"כ ל"ל והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה אבל שחיטה בזר כשירה תיפוק לי' דקרבנות הציבור א"א לשחוט רק זרים ולא כהנים וצ"ע

תוס' ד"ה יתומים שבאו כו' קצת אפשר ליישב קו' התוס' שהקשו מיונקי שדים שלא באו עפ"י מ"ש הש"ך בנקודת הכסף ביו"ד סי' קס"ב על הט"ז ס"ק ה' שם לחלק בין האי דאמרינן הכא ותסברא הא זכות הוא כו' דאיכא דניחא לי' בהר כו' לבין מ"ש הר"ן גבי פרוזבל דזכות אף שנמשך ממנו חוב מ"מ הוי זכות דהר"ן איירי דהחוב נמשך אח"כ כמו גבי שמיטה כו' משא"כ הכא דהחוב הוא תיכף יוע"ש א"כ לפ"ז י"ל לדעת הנך פוסקים דס"ל דבאמת זכיה לאו מטעם שליחות רק עדיף משליחות ולא גרסו בב"מ דף ע"א קטן דאתי לכלל שליחות א"ל זכי' מדרבנן רק אית לי' זכיה לבד והיינו מדאורייתא ודלא כמ"ש הר"ן דבמסקנא בלא"ה א"א לומר מטעם זכיה דקטן דלית לי' שליחות מדאורייתא אף זכי' ל"ל א"כ יש ליישב קושית התוס' ולומר דביונקי שדים או בקטנים איכא למימר מטעם זכיה ולא שייך להקשות דהא חובה איכא דאיכא דניחא לי' בהר כו' דדוקא בגדול שייך איכא דניחא לי' בהר משא"כ בקטנים דאין לו דיעה נכונה עד שיגדיל ואז יהי' שייך לומר דבזה ניחא לי' וכדקאמרינן יתומים שבאו כו' הגדילו יכולים למחות ולר"נ אינם יכולים למחות משום מאי כח ב"ד יפה אבל לא שייך כלל גבי קטן איכא דניחי' לי' וכדהשיב הר"ן ז"ל ע"ד התוס' דמפרשו דוקא שבאו דטענות קטן מידי מששא אית בי' יוע"ש א"כ כיון דהחוב לא נמשך עכ"פ תיכף רק לאח"כ כשיגדיל א"כ י"ל שפיר דבזה זכין לאדם כו' אף שנמשך ממנו חוב לאחר זמן וכמ"ש הר"ן לענין פרוזבל א"כ שפיר י"ל דבקטנים מהני טעמא דזכין לאדם כו' וכן ביונקי שדים רק דשיטת הגמרא אזלי כך דמעיקרא פריך דע"כ לאו מטעם שליחות דא"כ תיקשי קטנים אלא ע"כ מטעם זכיה א"כ שוב לא מוכח שליחות די"ל אף בגדולי' מטעם זכי' ואח"כ פריך ותסברא הא חובה כי' ר"ל דבגדולים א"א לומר כלל מטעם זכיה דחובה איכא ונמשך מהזכות תיכף ומיד אלא דעל הגדולי' איכא למימר מטעם ב"ד מעמידין להם אפטרופסי' וכדכ' הרמב"ם דר"נ איירי בגדולים וקטנים והקטני' מטעם זכיה דלא נמשך אצלם החובה מיד רק לאח"ז ובזה זכין לאדם אף שנמשך ממנו חוב (אך דז"א דהא התוס' לא ניחא להו לפרש מימרא דר"נ כמ"ש הרמב"ם דאיכא גדולים וקטנים א"כ מה מייתי הגמ' ראי' ממימרא דר"נ דאיירי בכולם קטנים לדעת התוס' לחלוקה שנתנו להגדולים) ועפ"ז אפשר ליישב קצת שלשה מימרות דרב גידל א"ר דהם סותרים זא"ז די"ל כמו שנראה מהתוס' דיתומים דוקא שבאו א"כ משמע דלא ס"ל להתוס' כסברות הר"ן ז"ל הנ"ל דקטן מידי ממשא אית ביה א"כ גם סברתינו הנ"ל דכתבנו דלא שייך גבי קטנים דהוא חוב משום דאיכא דניחא לי' כו' רק אעפ"כ לא אזניח את כל דברי מכל וכל ולומר דאפ"ה בקטני קטנים דהיינו יונקי שדים עכ"פ ודאי לא שייך דאיכא דניחא לי' בהר כו' א"כ מ"מ מתורץ קו' התוס' מיונקי שדים דביונקי שדים שפיר י"ל דהוי זכות ואף דנמשך ממנו כשיגדילו ויהי' ניחא להם בהר כו' מ"מ דבר שהוא תיכף זכות אף דנמשך ממנו חוב לאח"ז מ"מ זכין לאדם כו' כדברי הש"ך הנ"ל גם נימא דלגדולים לא מהני העמדת הב"ד אפטרופסים א"כ מוכח מיני' שליחות מגדולים דלא מהני העמדת אפטרופסים רק בקטני' דלא שייך שליחות וג"כ זכיה ליתי' לגבייהו דהא חובה איכא כו' מהני להו העמדת אפטרופסים דהא באו (וגם דעוד מהני בדרך ממ"נ דאם כהתוס' דמהני לדבר זה ריצוי קטן הרי באו ולדברי הר"ן דקטן מידי ממשא אית בי' אף לדבר זה א"כ שוב לא שייך דחובה הוא דאיכא דניחא לי' כו' כיון דקטן לית בי' ממשא) ולקטני קטנים דהיינו יונקי שדים דלא מהני העמדת אפטרופסים דהא לא באו מהני לדידהו טעמא דזכי' דהא לגבי דידהו לא שייך דחובה איכא דאיכא דניחא לי' כיון דאין זה החוב מיד רק לאח"ז ואפשר לומר דכוונת הגמ' דמקודם פריך דעכ"פ ליכא