אריה דבי עילאי (ש"ס) קמט

מינו אינו מבואר במפורש בגמ' דז"א דע"ז כבר עמד הפרי תואר בסי' ק"ט ס"ק ד' דגוף חומרא זו של מין בשא"מ מוסכם מכל הפוסקים ואיך אפשר לגזור גזירות מדעתינו שלא הוזכרו בש"ס ומתרץ שם דיש הוכחה ע"ז בש"ס יעו"ש וא"כ מוכח דהי' בזה מפורש חומרת רז"ל ועכ"פ העולה מדברים הנ"ל דבמין במינו ביבש ביבש אליבא דר"י הוא רק חומרא דרבנן א"כ ממילא גם הטעם של הר"ן גבי דשיל"מ אליבא דרבנן לא הוי גבי יבש ביבש רק חומרא מדרבנן ולא מצד דגוף החומרא של דשיל"מ הוא רק מדרבנן רק אפי' אם הי' חומרא של דשיל"מ מדאורייתא או היתר בהיתר גמור מב"מ ובאופן המציאות שהמציא הפרי מגדים בשער התערובות חלק ב' פרק א' שם בד"ה יש לחקור חקירה אחת יעו"ש שהמציא כמה אופני מציאות וגם מבואר שם בדבריו מדברי הר"ן דילפי חכמים בזה מדם הפר ודם השעיר שלא יהי' לו ביטול הוא מדאורייתא ושדוקא באינו מינו מבואר ביו"ד סי' צ"ט סעיף ו' בהגהה א"כ אף דהיתר בהיתר אינו בטל מדאורייתא אעפ"כ הוא דוקא רק בלח בלח אבל גבי יבש ביבש אינו רק מדרבנן א"כ א"א לאשכוחי מציאות דין הרשב"א דאין המתיר עתיד לבוא כגון ביצה שנולדה מתרנגולת ספק טריפה דהוא רק לטעם הר"ן וכנ"ל דלטעם רש"י דעד שתאכלנה באיסור כו' לא שייך גבי טריפה דגם ההיתר של טריפה אינה יולדת או טריפה אינה חי' הוא רק עפ"י דרובא דטריפות כן הוא א"כ מציאות דין זה אינו רק כדמסיק ר' אשי דאף בדרבנן מחמרינן בדשיל"מ והיינו אף בתרי דרבנן ג"כ מחמרו רבנן משא"כ לפי דעת המקשן שלא החמירו בדשיל"מ רק בדבר שהוא דאורייתא אבל בדרבנן לא מחמרינן והיינו משום דהוי תרי דרבנן א"כ לא הוי מצי לאוקמא הברייתא בביצה שנולדה מתרנגולת ספק טריפה אף אי אמרינן דלא כהרשב"א ושאף כשאין המתיר עתיד לבוא הו"ל דין דשיל"מ ומתורץ קושי' הש"ך

והנה עוד זאת אביא לבאר בדברי הר"ן בנדרים דף נ"ב על החילוק שיש בין מב"מ למין בשא"מ בענין דשיל"מ שמה שכתבתי לעיל בקונטרס הלז בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוהו שבד"ג לא עלה כהוגן לפני בעת העיון השנית של עתה דמה שכתבתי שם לעשות פלוגתא בין ר' יוחנן דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר וגו' ובין סתמא דהש"ס דמסיק בקושי' ואימא עד דאיכא מב"מ ועולין ושהר"ן פסק כסתם הש"ס נגד ר"י ולכך ס"ל להר"ן דלרבנן בעינן שניהם דמיון ההיתר וגם דמיון העצם ועכשיו ראיתי שהגם שעפ"י שיקול הדעת נכונים הדברים ומתקבלי' על הלב מ"מ ע"ד הפשט הם רחוקים וזרים לומר דהר"ן יחדש מלבו מחמת דדברי ר"י סלקים בקושי' לפסוק כקושיית הגמ' ההוא נגד ר"י מבלי שום סמך בשום מקום אחר בש"ס לזה וגם מה שכתבתי שם בראשית הדברים דשמה לתרץ קושי' הש"ך סי' ק"ב ס"ק ח' על היש"ש דס"ל דכשההיתר אינו בא מכח זמן לא הוי דשיל"מ והקשה הש"ך מנדרים וכהנ"ל וכתבתי שמה דהיש"ש ס"ל דכן הוא שיטות ר' יוחנן ור"ל במס' ע"א דף ע"ג ע"ב דקאמרינן לדידהו טעם דטבל במינו במשהו משום דכהתירו כך איסורו מ"מ משום דשיל"מ מוכח מזה דס"ל לר"י ור"ל דטבל אין לו דין דשיל"מ גם דברים הללו אין בהם שום ממשות כלל דאיך יחדש היש"ש ע"י קו' זו שעל ר' יוחנן ור"ל לעשות פלוגתא בזה ושאיך דר"י ור"ל פליגי על ר"ש דנדרים דף נ"ח כיון דיש תירוץ על קושי' זו כמו שתירצו התוס' דאיירי כשאין הבעלי' כאן או כמו שתירץ הר"ן דאיירי כשאין לו טבל להפרש ועכ"פ איך יוכיחו ר"י ור"ל מהברייתא למיפלג על ר"ש כיון דאפשר לאוקמי הברייתא כחד מהנך גוונא ולזאת כעת אני מדחה הדברים שכתבתי שמה מכל וכל ואדרבא נ"ל לומר דעפ"י דברי הר"ש וכתירץ של המנחת יעקב המובא בפרי מגדים ס"ק ח' וב"כ הכו"פ דנדרים דמצוה לאתשולי הוי כדבר התלוי בזמן, כיון דהיא חובת גברא לאתשולי ומכ"ש טבל דחייב להפריש וגם עפ"י שכתבתי לעיל בסיום הדברי' הנ"ל להשוות פלוגתא בין דברי ר"י דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע כו' ובין התם הגמ' דמקשה מאימא עד דאיכא מב"מ ועולין ושהר"ן בחילוקו בדין דשיל"מ בין מב"מ לבין משא"מ הוא רק לפי מה דס"ל להלכה כסתם הש"ס הנ"ל: [כאן חסר בכת"י וחבל על דאבדין

] מסכת בבא בתרא

דף כ"ג ע"ב על הרמב"ם פ"ט מהל' רוצח שהשמיט תירץ הגמ' דב"ב דף כ"ג ע"ב ביושבת בין ההרים אף דהביא התירץ בדליכא דנפישא מיני' שהקשה עליו הכ"מ ולתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל מקושיות הכ"מ מהא דבגמרא קאמר דוקא ביושבת בין ההרים י"ל כך עפ"י מה שמבואר בשו"ת נ"ב מה"ק שאלה מ"ג לאבן העזר במה שרצה חכם א' להתיר מי שנפל למים שאין להם סוף והוכר ע"י סימני בגדיו להתיר אשתו משום ס"ס ספק שמא זה שהועלה לא שאל בגדיו לאחר ואת"ל אינו זה כיון שנפל למים שאין להם סוף שרובן למיתה שמא מת ונטבע שם אך דיש להקשות דא"כ קשה מה מייתי הגמ' דיבמות דף קכ"א ראי' דריב"ב לקולא פליג מדהתיר רבא לאשתו לההוא דטבע בגישרא דשביסתנא לאחר חמשה ימים אימא שאני התם דכיון דהועלה כאן ונפילתו הי' למים שאין להם סוף לכך הוי ס"ס ותירץ דשאני התם דזה לא הוי ס"ס כלל שמא זה שנטבע הוא שהועלה כיון דאין בו שום הכרה לאחר חמשה ימים א"כ י"ל דוודאי שאינו זה דכל דפריש מרובה דעלמא קא פריש משא"כ כאן הספק בין זה הנמצא לעוד אחר שחיישינן שמא לו שאל הבגדים ע"כ תורף דברי החכם הנ"ל והשיג עליו הנ"ב דזה לא שייך כלל דאזלינן בתר רובא דעלמא דאטו זה הנטבע אינו מרובא דעלמא ע"ש בדבריו בדף מ"ב ע"ג ד"ה ולא מצאתי בדבר זה טעם כעיקר יוע"ש גם השיג עליו מהגמ' דפסחים דף י' ע"ב עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו דאמרינן היינו האי דעל כו' ולמה לא נימא דניזול בתר רובא דעכברים דעלמא. והנה בדברי השגתו דאטו זה הנטבע אינו מרובא דעלמא דבריו תמוהים מגמ' דב"ב דף כ"ג הנ"ל דפריך הגמ' וניזול בתר רובא דעלמא ולא אמרינן דהא אף האי מתא הוא מרובא דעלמא וכדבריו דאטו זה הנטבע אינו מרובא דעלמא כו' ובדבר קושייתו מעכבר הנ"ל יש להקשות עליו מדברי הסמ"ע בח"מ סי' רנ"ט ס"ק ו' שהובא בתבואת שור ביו"ד סי' ס"ג דכל היכי דאיתחזק כאן לא אזלינן כלל בתר רובא דעלמא ודוקא בדבר שהובא מעלמא לכאן אמרינן רוב וקרוב אזלינן בתר הרוב יוע"ש בדבריו. ואמנם הגם אם לדין יש תשובה על דברי הנ"ב הנ"ל הנה מ"מ סברתו נראית מצד עצמו דהיכי שייך כאן רוב ומיעוט כיון דאין כאן גדר וגבול להגביל מה הרוב ומה המיעוט ודוגמת סברת הטור ביו"ד סי' ל"ט בשם הרמב"ם בדסביך בגרמא ובישרא כיון דאין הרוב סותר למיעוט כו' ע"ש לכן נראה מסברא לחלק בין האי דינא דהנ"ב הנ"ל ובין הא דפריך בגמ' כאן דבשלמא בנידון דהנ"ב הנ"ל דנימא דאין כאן כלל ספק השקול מחמת דכל דפריש מרובא קא פריש ע"ז שפיר יש להשיב דלמה נסלק הרוב מן רובא דעלמא את גדר הספק כיון דאף זה הנטבע הוא בגדר הספק משא"כ הגמ' בב"ב פריך שפיר כיון דנימא דמעלות הקורבה פועל דניזיל בתרא א"כ שוב לית לן שום ספק בעיר אחרת רק אמרינן דזה העיר הקרובה ממנה הי' הרוצח וע"ז שפיר יש להקשות על החלט זה שאנו מחליטין שזה העיר הקרובה משם הי' הרוצח הלא אין בזה החלט כלל כיון דנגד מעלות הקורבה שיש להעיר הזאת יש לרובא דעלמא מעלות הרוב א"כ נהי דבהתבטל מעלות הקורבה נשארים כולם בגדר ספק השקול כיון דאף עיר הזאת היא מכלל רובא דעלמא מ"מ עכ"פ סותר מעלות רובא דעלמא שלא למיזל עכ"פ בתר הקורבה ולהחליט שזאת העיר הקרובה תיא היא. אך ע"ז יש להקשות אימא דהתורה ציותה להביא עגלה ערופה אף מחמת ספק השקול ומעלות הקורבה אינו פועל רק לסלק החשש והספק מכל שאר העיירות היינו מכל עיר ועיר בפני עצמה שאינה קרובה בזה שפיר פועל מעלות הקורבה להוציא כל עיר ועיר בפני עצמה משום דאותו עיר בפני עצמה דאינה רובה דעלמא וגם אינה קרובה נידחים מעיר הזאת שיש לה מעלת הקורבה ולבתר דנסתלקו מהספיקו מחמת מעלות הקורבה כל עיר ועיר שבפני עצמה אז ממילא נשאר רק ספק השקול בין כל רובא דעלמא בין העיר הקרובה הזאת בזה שפיר יש מקום לומר דאף מחמת ספק לבד ג"כ ציותה התורה להביא עגלה ערופה אך יש לתרץ ולומר דא"א לומר כלל