אריה דבי עילאי (ש"ס) קמה

לי' אם היתה כדין או שלא כדין והי' הדין נותן מחמת תרתי לריעותא שתצא חביות זו לחולין ורק לומר דיש לחביות דין דשיל"מ ותרי העיקר החיוב להחזיר ולהרים החביות הזה הוא כדי ליצא ידי ספק אם יש לחביות זו דין תרומה והוי רק לעשות תקנה להנצל מן הספק ובפרט שעפ"י הדין אין לחביות זה דין ספק כלל ע"י חזקת טבל של תרתי לריעותא ורק דנימא דהחביות יש לה דין דשיל"מ זה אינו לשיטת ר' יוחנן דס"ל דאינו ברין דשיל"מ רק כשהאיסור חוזר להיות מותר וכאן אן איסור התרומה חוזר להיות מותר ובזה ניחא דמקשה לשיטות ר' יוחנן ורמי חביות אמקוה משום דלשיטות ר' יוחנן בעצמו לגבי חמץ לא הוי כאן כלל דין דשיל"מ ובזה מתורץ דברי הרמב"ם דפסק פ"ה דהל' תרומות הל' ק"ד הבודק את החביות כו' מכאן ואילך ספק דלא תיקשי עליו קושי' הרשב"א שהביא המ"ל פ"י מהל' מקוואות דלשיטת הרמב"ם דפסק גבי חמץ דהוי לי' דין דשיל"מ ממילא יש לתרץ כקושייתו הנ"ל דשאני גבי חביות דהו"ל דשיל"מ כיון דיכול לחזור ולהריס את החביות בעצמו ולכך לא מהני הסבר' הנ"ל עפ"י שני הקדמות הללו יש לתרץ מה שהקשה מהר"מ מלובלין במס' ע"א על תירץ התוס' דאיירי כשאין הבעלים בכאן דמ"מ קשה דמה פריך המקשן בשלמא יי"נ כו' אלא טבל מ"ט כי' דמה פריך נימא משום דשיל"מ וכבר כתבתי לעיל בזה וכמה שכוונתי לדברי השער המלך אמנם עפ"י שני הקדמות הללו יש לתרץ קו' מהר"ם מלובלין הנ"ל ברווחא טובא כיון דלשיטת ר"י דאמר דמלקח מדם הפר וגו' ילפי רבנן דעולין אינן בטילי' ולא ס"ל כקושיית המקשן אימא דאיכא מב"מ ועולין א"כ לשיטתי' אזלי רבנן רק אחר דמיון ההיתר ולא אחר דמיון העצם דהוא מינו כלל א"כ אין חילוק לדר"י בדשיל"מ בין מב"מ ובין בשא"מ כיון דלא שייך לדידי' סברות הר"ן וכמ"ש לעיל לזה הוכיח המקשן דע"כ דס"ל לדר"י דע"כ טבל אינו בכלל דשיל"מ וכסברת היש"ש לפי שאינו תלוי בזמן ודלא ס"ל לדחי' סברא זו שהמציא המנ"י והכר"ו דטבל דחובת גברא הוי כדבר התלוי בזמן דאל"כ איך קאמר ר' יוחנן דיש חילוק גבי טבל בין במינו לבין שאינו מינו כיון דלשיטת ר"י אין חילוק בדבר שיל"מ בין מב"מ לאינו מינו. אך אמנם לפי מה דמשני התרצן כהיתירו כך איסורו דטעם זה לא שייך רק במינו דוקא וכפירש"י שוב ניחא לומר דגם ר"י מודה דטבל הוי דשיל"מ וכסברת המנ"י והכו"פ הנ"ל דטבל דחובת גברא לאפרושי הוי כדבר התלוי בזמן כדי שלא נצטרך לומר דר"י פליג אדר"ש בנדרים דף נ"ח דקאמר מפורש דטבל הוי דשיל"מ ורק דר"י ור"ל איירי כשאין הבעלים כאן או כשאין לו טבל להפריש ובאמת כשהבעלי' כאן ויש להם טבל להפריש אין חילוק כלל לגבי טבל בין מב"מ לשאינו מינו כיון דהוא דשיל"מ אף בשאינו מינו לא בטיל ואדרבא מתורץ מה דר"ש בנדרים אינו מחלק בין מב"מ ובין בשא"מ וכקושי' התוס' בנדרים אמנם כ"ז נכון הכל לפמ"ש לעיל לעשות פלוגתא בזה בהחילוק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו בין שיטות ר' יוחנן בין סתם הש"ס ואולם כעת אני חוזר מגוף הדברים התם שכתבתי לעשות פלוגתא בין ר"י לסתם הש"ס ושוינא נפשי הדרנא שלא נכון לומר כן עפ"י הפשט שיחדש הר"ן דבר חדש מלבו מה שלא נמצא שורש לזה בש"ס ולזאת נראה לי עתה לתרץ הקו' שהקשיתי שם על הר"ן על החילוק שמחלק בדשיל"מ בין מב"מ לשא"מ דהוא מן הקושי כיון דרבנן אזלי רק אחר דמיון ההיתר מנלן לומר דבמין בשא"מ אותו חסרון של איסור כיון שהוא מיעוט ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שבין מינו לשאינו מינו כו' דהיינו מחמת שאינם בדמיון העצם כיון דרבנן לא אזלו כלל בתר דמיון העצם כיון דאפי' לקולא אזלי רבנן בתר דמיון ההיתר ולא בתר דמיון העצם ונשב עתה לומר בסגנון שכתבתי לעיל ורק בפנים אחרות שלא לומר דר' יוחנן וסתם הש"ס פליגי וגם שיהי' שורש ומקור בש"ס לזה הענין שאבאר דהנה מצאתי עתה בס' צאן קדשים בזבחי' דף פ"א ע"א בתוס' ד"ה תנאי היא דמתרץ קושי' התוס' דאליבא דר' יוחנן ס"ל לרבנן דפליגי אדר' יהודה אליבא דאמת כמה דאסיק בקשי' ודמילקח מדם הפר אליבא דאמת ליכא לדייק רק עד דאיכא מב"מ ועולין ודרשא דמקדש לא ס"ל לדרבנן ואליבא דר' יהודא אף דליכא לדייק מילקח מדם הפר מב"מ דלא בטיל וכמו דאסיק בקושי' דאימא עד דאיכא מב"מ ועולין מ"מ יליף מדרשא דקודש באא"ע דאפי' מב"מ לחוד לא בטיל וכ"ז אליבא דר' יוחנן יעו"ש בדברי הצאן קדשים א"כ לשיטתי' נשאר המסקנא אליבא דרבנן דדוקא במב"מ ועולין לא בטיל ע"ז יש ראי' גדולה מש"ס דמשני בזבחים דף פ"א הנ"ל תנאי היא אקושי' האי מולקח מדם הפר נפקא וקשה קושית התוס' ועיקר קושייתם שכתבו ועוד קשה דהכא אליבא דר' יוחנן קיימא כו' וצ"ל כתירוץ הצאן קדשים הנ"ל א"כ עפ"ז מבואר דברי הר"ן בנדרים על נכון דאליבא דמסקנא בעינן לדרבנן שניהם דהיינו דמיון ההיתר וגם דמיון העצם ולכך באינו מינו אף דשיל"מ בטיל וגם בנתערב היתר בהיתר יש חילוק בין כשנתערב שלא במינו כדוגמא המבואר בסי' צ"ט סעיף ו' בהגה כשנתערב חלב במים דאז בטל ובין כשנתערב היתר בהיתר מין במינו באופני המציאות שהמציא הפרי מגדים בשער התערובות חלק ב' פרק א' בד"ה ויש לחקור דאז באמת לא בטול לפי שיש דמיון ההיתר ודמיון העצם וע"פ הדברים הנ"ל מתורץ מה שנתקשיתי טובא בדברי הר"ן ועכשיו בינותי בספרים ומצאתי בפרי מגדים ד"ה יש לחקור הנ"ל בשער התערובות שג"כ העיר בזה קצת דמנ"ל להר"ן לפרש פירוש רחוק בדברי הגמ' דכוונת דבריהם דעולין אין מבטלין זה את זה היינו משום דשניהם כשרים לזריקה דהיינו דהם היתר בהיתר והלא בפשיטות לישנא דגמר' לא משמע כלל כפירוש הזה ורק משים חומרא דעולין אינם מבטלין זא"ז. והנה הפרי מגדים לא כ' שום תירץ לזה ורק דכ' בד"ה ויש לחקור הנ"ל דמשמעות רש"י במנחות אינו כדברי הר"ן ורק דעולין לגבי מזבח אין מבטלין זא"ז אבל לא כ' שום הוכחה לדברי הר"ן לפרש פירושו דעולין לא מבטלין היינו משום דכשירי' לזריקה אמנם לפי מ"ש נראה לומר דיש הוכחה לדברי הר"ן מדמוכח דאליבא דמסקנא נשאר קושי' הגמ' דנימא עד דאיכא מב"מ ועולין והלכה כן וכדמוכח מהא דזבחים דף פ"א וכדברי צאן קדשים הנ"ל וצירוף ההוא דמב"מ ועולין ניחא רק לפי' הר"ן והיינו דאיכא דמיון ההיתר ודמיון העצם משא"כ לפי הפשוטו דהוא משים חומרא דעולין ע"ג המזבח מאי טעמא של צירוף הזה שיצטרפו חומר דעולין לגבי מזבח עם מב"מ דכ' הר"ן בנדרים שם בטעם מב"מ לא בטיל משום דכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אלא מעמידו ומחזקו כו' ומוכח מזה כפי' הר"ן משום דשניהם כשירים לזריקה דאז מיושב צירוף ההוא של עולין עם מב"מ ועכ"פ אפי' אם נימא דגם הר"ן מודה דבתחילת הסוגי' כשמזכיר דעולין אין מבטלין זא"ז או בשאר מקומות בש"ס הוי הכוונה כפשוטו משום חומרא דעולין לגבי המזבח מ"מ קו' הגמרא אימא דער דאיכא מב"מ ועולין הוי הכוונה מחמת דשניהם כשירים לזריקה ויש דמיון ההיתר ודמיון העצם ומש"ה כיון דקושי' הגמ' הזאת נשאר במסקנא הנ"ל וכדברי הצאן קדשים הנ"ל כ' הר"ן זה לדבר פשוט בפירושא דעולין לא מבטלין זא"ז משום דשניהם כשרים לזריקה

והנה עוד אחת אזכיר מה ששייך לדברים הכתובים מכבר מה שכתבתי בדף ע"ב הגמ' דף ב' ע"ב ד"ה ומ"ש ממקוה כו' ועוד בד"ה ומ"ש מחביות שהבאתי דברי הת"ח בעירובין דף ל"ה ע"ב דלא אמרינן העמד דבר על חזקתו רק כשהחזקה הוא בגוף הדבר שאני מסתפקין בו משא"כ כשהספק הוא בדבר אחד והחזקה הוא בדבר אחר ושע"י מציאות החזקה נבוא להקל בגוף הספק מחמת שהם דברים נמשכים זה מזה בכה"ג לא אמרינן דבר על החזקה הנה עתה מצאתי שגם בריטב"א עירובין שם מבואר כן בשם הרמב"ן שניאור יעו"ש וגם בשו"ת מים עמוקים שתמה שו"ת מן הרא"ם ומן מהראנ"ח שם בסי' ק"א שבשו"ת רא"ם ג"כ מבואר סברא זו ואח"כ בינותי עוד בספרים ומצאתי שכבר הובא סברא זאת בשם הגדולים ההם בס' סדרי טהרה סי' קצ"ט ס"ק מ' וגם ראיתי שם בדבריו שהא דכתבתי לעיל בד"ה ומ"ש מחביות כו' לתרץ עפ"י סברא הזאת קושי' המהרש"א שהקשה על מאי דפריך אדרבא העמד יין על חזקתו שכוונתי קרוב לדבריו ועכ"ז אינם עולין בסגנון אחד ושדבריו מקובלים אצלי כעת יותר מדברי וכפי שאבאר דהנה הגם שסברא